מבוא

עמוד:13

] 13 [ מ ב ו א הציפורים הן דמויות מאיימות לא מכיוון שהן מעלות קונוטציה אוטומטית של סירוס, אלא מכיוון שהן אינן מעלות קונוטציה כזו . לכן מטרת הקולנוע הנרטיבי היא, לאמיתו של דבר, "לסרס" את האישה שכוחה ושלמותה 6 לפיכך דה לאורטיס מתרכזת בפיתוחהמדומה מעוררים חרדה בגבר . המורכבות של תפיסת הנשיות המשתמעת מכתיבתה של מאלווי, ואילו לורי בעיקר מטילה ספק בהיבטים מסוימים בתאוריה של מאלווי בנוגע לגבריות ולהתפתחות הגבר . שתיהן מפתחות את רעיונותיהן בקריאות חשובות בסרטי היצ'קוק . בעת האחרונה התעניין בסוגיות הללו מבקר הקולנוע רובין ווד ( Wood ) , 7 בשנות השישים של המאה הקודמת חקר חסיד ותיק של סרטי היצ'קוק . ספרו של ווד — הראשון שראה אור בשפה האנגלית על היצ'קוק — את השאלה : "מדוע עלינו להתייחס להיצ'קוק ברצינות ? " בשנות השמונים הצהיר ווד כי השאלה שעלינו לשאול היא : "האם אפשר להציל את היצ'קוק לטובת הפמיניזם ? " ניסוח השאלה עצמו, המרמז על הצורך לגאול מחבר אהוד מהטלת הדופי הפמיניסטית, מצביע על כך שהשאלה רטורית . אכן, אף שווד טוען במאמרו כי אינו מעוניין לאתר "שיח פמיניסטי טהור בסרטים", הוא ממעיט בערכה של שנאת הנשים שבהם ומנתח את חלון אחורי ואת ורטיגו בתור סרטים החושפים את ההיגיון הפטריארכלי המעוות, והוא אינו מוטרד מרב-משמעות או מסתירה . ייתכן שהדבר סימפטומטי : להבדיל מהחוקרות הפמיניסטיות שהזכרתי, מטרתו של החוקר ( הגבר ) היחיד שעניינו פמיניזם הייתה לבסס מחדש את סמכותו של היוצר — כביכול להציל את היצ'קוק . לדעתו של ווד, המורכבות המוסרית בתור אמת מידה שיש לשפוט את אמנותו של היצ'קוק על פיה פינתה את מקומה לפרוגרסיביות פוליטית . אלא שהרעיון נותר בעינו — הצדקת דרכי האמן למען צרכני הקולנוע . לעומת זאת, החוקרות הפמיניסטיות שהזכרתי משתמשות ביצירותיו של היצ'קוק כאמצעי להבהרת סוגיות ובעיות רלוונטיות לנשים שחיות בפטריארכייה . בחינת יצירתו של היצ'קוק בתור ביטוי לנורמות ולפרקטיקות תרבותיות שמחוץ לשליטתו של הבמאי ומעבר לה מאפשרת להן להפקיע במובלע את מרכזיות הסמכות שלו בתור במאי ולקרוא עליה תיגר . גם עבודתי נכתבה ברוח המתריסה של הביקורת הפמיניסטית הזאת, והיא אולי אף "דקונסטרוקטיבית" בפירוש יותר מרוב הביקורות הללו . למשל אחת מטענותיי העיקריות בספר היא כי בסרטי

עם עובד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר