|
|
עמוד:13
עדות היופי וחוקת הזמן | 13 כיסוף, במצב של חיפוש . זה סוג מסוים של געגוע . כמובן, לגעגוע צורות פנים רבות ואחת מהצורות, שהיא לא אבסטרקטית, היא געגוע למקום מסוים, להרגל מסוים, לאדם מסוים . ענת שרון - בלייס : הנה השיר שהזכרתי קודם : לָעַד אָטוּס בַּמָּטוֹס הַזֶּה שֶׁלֹּא גּוֹמֵר לָטוּס לְאֶרֶץ - יִשְֹרָאֵל / מִשְׁתַּחְזֶרֶת מִשְׁתַּחְזֶרֶת / לְזִכְרוֹן עוֹלָם רֵיחַ אֹהָלִים לֹא יְקַפֵּחַ נַפְשֵׁנוּ / שְׁקוּעָה בַּחֲלוֹמוֹת / בָּגַרְנוּ . פָּנֵינוּ לְאֵין כִּוּוּן . יש כאן שורה עם סתירה : "בגרנו", שזה כביכול משהו טוב, אבל אז את אומרת "פנינו לאין כיוון" - וזה משהו מפחיד . אמירה הס : אפשר להתייחס למה שעברת בעולם הזה כמהגר מארץ לארץ ואתה מגלה שכל הניסיונות האלה להיאחז ולהיות שייך, הם כמעט עולים בתוהו . במיוחד אם באת מאיזשהו מקום, שהוא ארץ, מוצא, שפה, שלא כל הדעות קיבלו אותה בזרועות פתוחות, אף - על - פי שאני באופן אישי ממש לא קופחתי מעולם . באמת, מעולם . אבל הייתי לבד מאוד . ואולי זו בדידות הקיום . כשאני כותבת " פנינו לאין כיוון " זה כאדם מזרחי . היום בדיוק קראתי ספר שנקרא הכרית , שכתב אותו יוצר עיראקי, והוא שם כותב על עיראק בצורה שהיא כאילו פתאום בקעה לי מאיזה זיכרון ששכך . והוא שם, בצורה הפשוטה ביותר והבלתי מורכבת ביותר, מתאר כאילו בפס ישר צורה של מנטליות עיראקית . ואמרתי : אלוהים, באיזו פשטות הוא מתאר אותה, כשהמנטליות הזו אצלי לבשה צורות ופשטה צורות . ונגיד, היו מנהגים, אני זוכרת שאת אבא שלי אף פעם לא נישקתי נשיקה נורמלית של ילד את אביו . עמדתי ממרחקים עצומים כאילו אני מדברת עם איזה אלוה, ופעם מרוב געגוע, אחרי שבוע שלא ראיתי אותו, נשקתי את גב ידו וזה היה בשבילי ממש כמו גילוי עריות . אז בספר הזה היה שם הדבר הזה, הכבוד שרחשת להוריך, הקרבה והמרחק שהיו בין הוריך, בין עולמות וכאילו כל המנטאליות הזו הייתה פשוט בתוכי . בתוכי . ואני כל הזמן ניסיתי להיות אחרת, כי פה זה לא תפס . פה זה היה עולם אחר . פה כולם ניסו בעצם להשתנות .
|
|