|
|
עמוד:12
12 | ענת שרון - בלייס קֶשֶׁר / בֵּינִי לְבֵין אֵיזֶה לְאֹם יְהוּדִי . / הוּא עָמַד לְמוּלִי וְאָמַר : “חִזְרִי אַחֲרֵי הַמִּלִּים / בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנַי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם / אֲשֶׁר צִוָּנוּ לְנַעְנֵעַ לוּלָב’’ . מָשֶׁהוּ כָּזֶה . / זָכַרְתִּי שֶׁבְּיָמִים אֲחֵרִים נִעְנַעְתִּי בְּיָדִי דְּבָרִים / זְקוּפִים וְעוֹמְדִים, / לָאו דַּוְקָא עֲרָבוֹת וְלוּלָבִים . / כָּל עֵץ לְמִינֵהוּ וְכָל צֶמַח שָֹדֶה . / / פִּתְאֹם אֲנִי מַרְגִּישָׁה נוֹכַחַת, קָרְאוּ בִּשְׁמִי . / גַּם בִּתִּי שֶׁיָּשְׁבָה לְצִדִּי יָדְעָה שֶׁאָמַיירָה נוֹכַחַת . / פָּנַי שְׁקֶטִים כְּעֹמֶק הַמַּיִם, וּבָהֶם קַמְטוּטִים דַּקִּים כְּגַלֵּי יָם רַכִּים . / רַק עֵינַי אֵינָן כְּחֻלּוֹת . הֵן כַּנִּרְאֶה לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶינָה . / הִסְכַּנְתִּי לָעֻבְדָּה שֶׁגַּם בִּהְיוֹתִי אָמַיירָה, לֹא אֶהֱפֹךְ לְיָם כָּחֹל / עַל כֵּן אֲנִי חַיֶּבֶת בְּרֶגַע זֶה לְדַבֵּר בִּשְֹפָתִי הַפְּנִימִית הַמֻּפְשֶׁטֶת . אכן היה הסיפור הזה עם האמיירה ( צוחקת ) . וזה התעבד אחר - כך . יש זמנים שאיזה מצב מסוים, אני לא יודעת אם זה קורה היום, אבל בזמנו זה היה מצית אותי על המקום ואז הייתי פשוט חייבת לשבת ולכתוב . הייתי חייבת תמיד שיהיה איתי נייר ועט ואני פשוט ישבתי וכתבתי . אבל כאן זה השתהה באיזה זמן שהוא ופתאום פרץ באיזה זמן אחר . ענת שרון - בלייס : אני עושה עוד חיבורים בין הספרים שלך : בספר הראשון את כותבת על נושא שימשיך ויופיע לאורך כל השירה שלך - הגלות בארץ : " מַה אִם יוֹם עָבַר אֶת גְּדוֹת הַעֶצֶב, / יָעֵף תּוֹכוֹ, שְׁמוֹ יוֹם / וְתוֹכְנוֹ גָּלוּת . יוֹם אֲחַר יוֹם . / עַד מַה גּוֹלִים הַגַּעְגּוּעִים / נְגוֹלִים מִפִּי הבְּאֵר . " ובספרך הקודם אין אישה ממש בישראל , יש שיר שבו את כותבת : " לָעַד אָטוּס בַּמָּטוֹס הַזֶּה שֶׁלֹּא גּוֹמֵר לָטוּס לְאֶרֶץ - יִשְֹרָאֵל " . זאת אומרת, את העלייה / ההגירה מעיראק, מבגדד, לארץ - ישראל את לא מסיימת וזה עובר מהספר הראשון שלך ועכשיו כבר ספר שישי . אמירה הס : אני אתחיל מהדבר שהוא געגוע . אני חושבת, שגעגוע נמצא במהותו של כל אמן, ולא משנה בעצם היכן שהוא לא יהיה הוא במצב של געגועים, במצב של
|
|