|
|
עמוד:10
10 חביבה פדיה הגדיר את היהודי כנודד עם ביתו עימו, עם ספר התנ"ך שלו . הרבה לפני כן, כבר במאה הארבע עשרה, הגדירו את עצמם מחברי "תיקוני הזוהר", הספר הקבלי שנכתב על אדמת ספרד באווירת טרום גירוש, כמקננים בתוך הספר שהוא הבית היחיד . הקיום בתוך הספר היווה פיצוי והתנגדות של מיעוט פוליטי ; אשר על כן דחיקת המזרחי מן ה"ספר" החדש בה"א הידיעה, מן הזיכרון ההיסטורי המעוצב מחדש - היווה פגיעה קשה במשאבים עליהם אמור להישען המהגר המונע מכוח חזון עזיבת הגלות והתחברות לחזון גאולה . מכונני המדינה, שהיו שקועים לעומקם בשיח ובקונטקסט האירופי, הגדירו עצמם מחדש כפועלים על אדמת בור : איזו מכל צורת הכתב תיבחר להיות הצורה הגראפית של כתיבת האותיות, איזה מכל המבטאים ייבחר להיות הצליל המוזיקאלי של השפה, מי מכל הסיפורים יהיה הסיפור ההיסטורי של היהדות שחיה כביכול מחוץ להיסטוריה . במישורים של השפה נעשו בחירות של שילוב הכתב האשכנזי והמבטא הספרדי ( ברמה של מלעיל ומלרע בלבד ) , תוך כדי מחיקה מוחלטת של צורות המבטא של האותיות הגרוניות . במישור ההיסטורי התשובה הייתה הברורה ביותר . ההיסטוריה סופרה מתוך נרטיב – העל של הקיום היהודי באירופה ומתוך התאמה מלאה לסיפור הפרוגרס שאפיין את המודרנה ואת הנאורות . משמעות הדבר הייתה שאוכלוסיות שלמות שהגיעו מארצות המזרח נדונו להדרה כפולה : בראשונה סבלו רבים מהם מניתוב מניפולטיבי לפריפריה, ובשנייה סבלו מחוסר ייצוג מוחלט בספרי ההיסטוריה שנכתבו 2 במדינה . תופעה שאני מכנה : ההדרה מן הספר והניתוב אל הספר . מצב מובהק זה של דיכוי היה מסובך ביותר בגלל שותפות הגורל של היהדות בכל קצוותיה לחלום המשיחי על השיבה לארץ ישראל . מחויבות טבעית ותמימה זו מסבירה את הצלחתו הראשונית של כור ההיתוך, ואת פרק הזמן של ההשהיה שחלף עד שהתעורר בכל עוצמתו 2 שם, עמ' 131 .
|
|