|
|
עמוד:10
אמנות הסימפטום 10 הסימפטום ביצירתו של אפלפלד . הפרק הרביעי, “מוטיבים נוצריים בסיפורי אפלפלד : קריאה תיאולוגית פוסט – מודרנית“ מבקש לטעון כי דמותו של ישו הינה דמות “סימפטומטית“ החולשת באופן סמוי על שכבת המעמקים ברבים מן הטקסטים האפלפלדיים . בפרק זה ייבחנו ייצוגיו של ישו וקיומם של מוטיבים נוצריים בחמישה רומנים של אפלפלד : קטרינה , ליש , עד שיעלה עמוד השחר , כל אשר אהבתי ו לילה ועוד לילה . דומה כי ספרים אלו מציגים דגם ייחודי בספרות העברית, המשתרשר מספרות היידיש - תחום שבו עסק אפלפלד הצעיר בלימודיו לתואר הראשון באוניברסיטה העברית . הפרק מציין את ההתייחסות המורכבת לישו של הוגים כז‘אק דרידה ועימנואל לוינס כאופק אינטלקטואלי המשיק לפעולותיו הספרותיות של אפלפלד . הפרק החמישי מתבונן בסימפטומים של תוצאות הדיכוי, ב“עקבות השחורות“, תוך הדגמתם על אופני הייצוג של ההבטחה והסליחה . הגילום של מנגנון הדיכוי, כלומר תיאור האופנים שבהם פועלת הפרוצדורה הדכאנית, מובע ביצירת אפלפלד בין היתר דרך מושגי האשמה והמחילה . התשובה לשאלה כיצד ניתן להיאבק בדיכוי ובתוצאותיו הנוראיות נרמזת בעצם פעולת הכתיבה . דומה כי נוכל להבין את המשמעות העמוקה של ריקון פעולות הדיבור של ההבטחה והסליחה דרך הצלבה של שתי פריזמות : כתוצר של דיכוי וכתוצאה של מערכות נידוי והדרה שבסיסן הוא התיאולוגיה הנוצרית . בפרק ייבחנו ייצוגים אלו כפי שהם מופיעים במספר נובלות ורומנים של אפלפלד . בהתייחס ליצירות אלו, יידונו אפוא שני פרמטרים מרכזיים בשפת המוכפפים : הרפרנציאליות של השפה ושאלת הסליחה והמחילה . הפרק השישי והאחרון מנסה להעריך את התפתחות יצירתו של אפלפלד כניסיון לגייס את הסימפטום ככלי לתיקון . אותו סופר שסירב לאמץ את התביעה הציונית לשלול את הגוף היהודי הגלותי בשמם של ערכים צבאיים, וסירב לאמץ את הפראזות הציוניות אודות תיקון האדם
|
|