|
|
עמוד:12
2 1 א ו פ- פ ו ט ו וסבר שהשינוי החברתי החיובי ביותר שחולל השעתוק יובן רק אם יופנם הצד המשחרר בהתפרקות מנורמות מקובעות במורשת התרבות . 8 כבר בשנת 1922 ( מעל עשור קודם לפרסום המסה של בנימין ) כתב מרסל דושאן לאלפרד שטיגליץ : "אני מעוניין לראות את הצילום גורם לאנשים לבוז לציור, עד שגם הצילום יהפוך לבלתי נסבל באמצעות גורם אחר" . 9 דושאן היה מודע לשובם הבלתי נלאה של החפץ ושל השיווק, לקיבעון הממוחזר של הנראה ולצורך הנשנה לפרקו . מאז האימפרסיוניזם, הפוביזם, הקוביזם והמופשט, הוא מסביר, נחסמה היצירה החזותית ברשתית העין - במרכיב החושי שדוחק מהתמונה את החומר האפור, את הנעלם שנקלט במוח . 10 לכן, לדידו, ציור טהור ואוטונומי אינו מעניין כמטרה, אלא מעניינים ההרכבים שנוצרים מרעיונות וחושים, וההכרה שקריאתם מתרחשת בתחום האפור, תרתי משמע, שמעבר לרשתית העין . 11 היכולת המתחדשת להמציא פיתוחים מקוריים אכן העניקה מקום לאוטונומיה היצירתית של היחיד, מציין אדורנו, אך עם זאת הייתה בחיכוך מתמיד עם מציאות חברתית חסרה שהחירות בה פגומה : יצירת האמנות המודרנית מבוססת על פרימת חוקים שבטיים וצמיחת רעיון ההומניות, אולם מאחר שהחברה המתועשת התקשתה בקידום יסודות הצדק שלה, מודגשת דווקא הסתירה בין התפתחות הרעיונות העצמאיים באמנות המודרנית לבין השחיקה שחלה בהומניזם בשתי מלחמות העולם הקטלניות . כתוצאה מכך פועל רעיון האוטונומיה האמנותית במצב של חוסר ודאות . למרות זאת, השחיקה בהומניזם לא פגמה ביומרה לאוטונומיה, וכל הניסיונות להחיות את האמנות 8 שם, עמ' 95 . 9 . Marcel Duchamp, Salt Seller : The Writings of Marcel Duchamp, eds Michel Sanouillet and Elmer Peterson, New York : Oxford University Press, p . 165 . 1973, ( תרגום שלי, ע"ש ) 10 מופיע אצל Rosalind E . Krauss, The Optical Unconscious, Cambridge, Mass . : The MIT Press, 1994, p . 123 . 11 שם, עמ' 108 .
|
|