|
|
עמוד:10
בעבודותיו היה הוויתור העקבי והמוחלט לא רק על "סגנון", אלא גם על כל ניסיון של סיגנוּן או הסתגננות . הבניינים שלו נטולים כל סימני היכר קבועים, והם שונים מאוד זה מזה . השאלות שעניינו אותו לא היו "איך זה נראה", אלא "מה זה עושה" ו"איך זה עובד" . האתוס הפרודוקטיביסטי של הבאוהאוס והאתוס הרדוקטיביסטי של מיס היתרגמו בעבודתו לעמדה צנועה ככל האפשר : "דימוי הוא תהליך של קיצוץ וּויתור ; על כן, בכל מקרה שהארכיטקט נמצא בספק, עליו לגרוע . [ . . . ] כל דבר שאינו הגיוני או גורם לפיזור המחשבה, משחית את הארכיטקטורה . לפי קווים אלה נוכל אולי להבין באופן חדש את ה'אמת' או ה'מבנה' כהרמוניה והסכמה עם חוקי הבניין המסוים . ברור שדבר זה הרבה יותר עמוק מאשר סתם נאמנות למבנה, ומהווה רעיון פורה ובעל תוקף . בכל זאת חושבני שאנו דורשים יותר מדי מהארכיטקט הממוצע . אם הוא פותר כל בעיה של פרט באופן משביע רצון, ודאי שגם זה משהו . אחרי הכל, קשה לבטא רעיון אחד עליון, שולט, בעודך מתכנן חלק זה או אחר של מרחב תעשייתי חסר ייחוד . אם כל הפירוט נעשה יפה, במידה מתקבלת על הדעת, לְמה עוד נוכל לצפות ? " 8 לא יהיה מיותר להוסיף שכאשר "מעט זה יותר", כאשר הארכיטקטורה שואפת להיות "אמנות של בנייה" - השאלה הרטורית "לְמה עוד נוכל לצפות ? " לא רק שאינה כה תמימה כפי שנדמה תחילה, אלא שהיא שאפתנית מאין כמוה, ורלוונטית היום יותר מתמיד . 8 וינרויב, ראו ספר זה, עמ' 340 .
|
|