|
|
עמוד:53
גיליון ,87 תשרי תשפ"א, אוקטובר 2020 53 דָּוִד נגד גָּלְיָת - ניצול כל היתרונות של גָּלְיָת כדי להרגיזו, לבלבלו, להוציאו מהריכוז ולהכניעו . הפלשתים, שכבר סולקו בידי שאול מאזור גב ההר המרכזי, החליטו לעלות אל חלקו הדרומי של ההר ולכבוש שם יישובים ישראלים . שאול קיבל מידע מודיעיני על אודות תוכניות הפלשתים, ונערך עם צבאו על מנת לחסמם בעמק האלה, שם עובר נתיב קדום המוביל מאזור השפלה אל אזור בית לחם ודרום גב ההר, על פי התיאור המופיע בפסוק 3 בפרק יז : "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל - הָהָר, מִזֶּה, וְיִ שְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל - הָהָר, מִזֶּה ; וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם" . סביר מאוד להניח שהפלשתים חנו בשלוחה הנמצאת מזרחית לצומת "האלה" של ימינו ( בין תל עזקה לתל שכה ) , ואילו מחנה שאול נערך צפונית מזרחית משם, על השלוחה שמצפון לערוץ נחל האלה, בקרבת קיבוץ נתיב הל"ה של ימינו . המרחק בין המחנות לא היה גדול כנראה, לכל היותר כמה מאות מטרים, ואת זה ניתן להסיק מהתנהלותו של גָּלְיָת שיצא ממחנהו מ די יום, בוקר ואחר הצוהריים, וקרא לעבר מחנה ישראל : "בְּרוּ - לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי . אִם - יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי, וְהָיִינוּלָכֶם, לַעֲבָדִים ; וְאִם - אֲנִי אוּכַל - לוֹ, וְהִכִּיתִיו, וִהְיִיתֶם לָנוּלַעֲבָדִים, וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ . . . אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת - מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה ; תְּנוּ - לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד" ( שם, שם, 8 - 10 ) . בני ישראל ראו את גָּלְיָת ושמעו אותו היטב ותגובתם מעידה על כך : "וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד" ( שם, שם, 11 ) . דוד ניצל את הבנת השטח הטובה שלו כדי להביא עצמו לעמדה הנכונה ביותר מבחינתו, שבה יוכל הנשק שלו לבוא לידי ביטוי באופן מיטבי כוח מול אמונה שאול אומנם החל לגבש יחידות המורכבות מחיילים מקצועיים, אך, כנהוג ברוב צבאות העולם מאז ועד היום, התבסס צבאו בעיקר על אנשי מילואים, אנשים לא מיומנים ולא מאומנים שנקראו לקרב, כל אימת שהיה בכך צורך . כך אי רע ששלושה מאחיו של דוד הצטרפו אף הם לצבא המלך, הנערך לקרב . תקופת ההמתנה ארכה מאוד ונמשכה אַרְבָּעִים יוֹם, תקופה שגרמה לכך ששאול לא היה מסוגל לכלכל היטב את צבאו, ובני ישראל נדרשו ליוזמות פרטיות וסיוע במזון מצד המשפחות ללוחמים הנמצאים בשטח . כך מצא עצמו דוד נשלח על ידי אביו להביא מזון לאחיו הנמצאים בעמק האלה . המרחק מבית לחם למקום ההיערכות הוא כעשרים ק ילומטרים, השטח במגמת ירידה, ולצעיר קל רגליים הרגיל לחיי השדה, וקורא שטח היטב, זה עניין של חמש שעות לכל היותר, להגיע מבית לחם לעמק האלה, גם אם הוא נושא עימו ציוד ומזון במשקל של כמה קילוגרמים – " . . . אֵיפַת הַקָּלִיא . . . וַעֲ שָׂרָה לֶחֶם . . . עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב . . . " ( שם, שם, - 18 17 ) – כפי שעשה דוד . סמוך מאוד להגעתו למחנה בני ישראל, נשמעה המולה ודוד הנרגש הפקיד את הצידה שהביא עימו בידי השומר ורץ למַּעֲרָכָה, שם נגלה לעיניו המחזה היומי, קרי, התגרותו של גָּלְיָת במחנה בני ישראל . אף שהסופר המקראי לא ציין זאת, אני משוכנע כי דוד נדהם למראהו של גָּלְיָת . הוא ראה לפניו לוחם אדיר ממדים, גובהו לפחות 90 . 1 מטר ( בתקופה ההיא הגובה הממוצע היה כ- 50 . 1 מטר ) , חבוש קסדת נחושת ולבוש שריון קשקשים מנחושת במשקל של חֲמֵשֶׁת - אֲלָפִים שְׁקָלִים ( שם, שם, 5 . לפי חז"ל, שקל שקול כנגד 6 . 9 גרם וחישוב מהיר מראה שמשקל השריון שנשא גָּלְיָת היה כ- 48 קילוגרמים ! ) , מגני שריון לרגליו והוא נושא חנית שלהבה, העשוי מברזל, שוקל שֵׁשׁמֵאוֹת שְׁקָלִים ( שם, שם, 7 ) . כלומר, כמעט שישה קילוגרמים . הגודל מבהיל אך לא קובע קשה שלא לשים לב לתגובה המבוהלת של הלוחמים הישראלים למראה הפלשתי ענק הממדים המתגרה בהם – "וְכֹל אִישׁיִשְׂרָאֵל, בִּרְ אוֹתָם אֶת - הָאִישׁ ; וַיָּנֻסוּ, מִפָּנָיו, וַיִּירְאוּ, מְאֹד” ( שם, שם, 24 ) , ואין ספק שהעניין לא חמק מעיניו של דוד שבירור קצר מצידו העלה כי לאיש שיכה את הפלשתי הובטחה תמורה נאה – גם פרס כספי ( "יַעְשְׁרֶנּוּהַ מֶּלֶךְעֹשֶׁר גָּדוֹל" ) , גם בתו של המלך תינתן לו לאישה ( "וְאֶת - בִּתּוֹיִתֶּן - לוֹ" ) וגם פטור ממיסים לבית אביו ( "וְאֵת בֵּית אָבִיו, יַעֲשֶׂה חָפְשִׁ י בְּיִשְׂרָאֵל" ) . דוד נגלה לעינינו בפרק זה כאדם צעיר, ככל הנראה בערך בגיל עשרים, אך מנוסה במאבקים הנראים, לכאורה, אבודים – "גַּם אֶת - הָאֲרִי גַּם - הַדֹּב, הִ כָּה עַבְדֶּךָ" ( שמואל א, יז, 36 ) – לא כבול במוסכמות ומשום כך הוא בטוח שיוכל לגבור על הפלשתי . דוד ניתח במהירות את המודיעין שלפניו . מולו ניצב לוחם, כנראה בעל ניסיון רב בלחימה, שידר ביטחון עצמי מופרז, בעיקר כיוון שהוא היה ממוגן מכף רגל ועד ראש בשריון, וסמך מאוד על האימה שמבנה גופו הגדול ונשקו מטילים על האחר . בניתוח מהיר שהוא ביצע במקום, הגיע דוד למסקנה כי דווקא בשל כל אותן סיבות, הפלשתי פגיע מאוד והוא לא שונה מהארי ומהדוב שאותם הכה בשדה, ואף פגיע מהם, כיוון שתנועתו מסורבלת ואיטית ומול נשק מהיר וקטלני, הוא מטרה נייחת ותו לא . לאחר ששכנע את המלך שאול כי ביכולתו לגבור על גָּלְיָת, העדיף דוד לצאת למערכה כשהוא לבוש בבגדיו בלבד, חמוש בקלע ובידו מקל . בדרכו הוא בחר חמישה חלוקי נחל ( ללמדנו שהמפגש התנהל, קרוב לוודאי בערוץ נחל אלה, כשאנשי שני המחנות היריבים צפו בו מהשלוחות שעליהן ניצבו ) , שאותם הוא הניח "בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר - לוֹוּבַיַּלְקוּט " ( שם, שם, 40 ) וניגש להתייצב מול גָּלְיָת . מסדרת הפעולות של דוד אנו מבינים כי הוא היה מנוסה מאוד במלאכת השימוש בקלע . דוד לא אסף חלוקי נחל . הוא בחר אותם . הסופר המקראי לא השתמש במשפט "וַיִּבְחַר - לוֹחֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי - אֲבָנִים" ( שם, שם, 40 ) באופן סתמי . יש כאן בחירה מכוונת והיא מקצועית לחלוטין . דוד ניתח במהירות את המודיעין שלפניו . מולו ניצב לוחם, כנראה בעל ניסיון רב בלחימה, שידר ביטחון עצמי מופרז, בעיקר כיוון שהוא היה ממוגן מכף רגל ועד ראש בשריון, ללא מיגון עם קלע הקלע היה כלי נשק של ממש באותם ימים . הוא הורכב מבסיס עשוי עור, שהוחזק משני צידיו באמצעות רצועות חזקות . הלוחם הניח בתוך הבסיס את האבן שבחר ליידות, סובב בכל הכוח את הקלע וכשחש שהגיע למהירות הנדרשת, הרפה מאחת הרצועות והאבן טסה למטרה בכינון ישיר . קלעים מיומנים יכלו ליידות את האבן במהירויות של עד כ- 150 קילומטרים לשעה . כאמור, דוד בחר לו חמישה חלוקי נחל, והוא עשה זאת כיוון שניסיונו לימד אותו שלא תמיד הוא מצליח ביידוי הראשון וכדאי שיהיה ערוך מראש לאפשרות שיחטיא, או שהאבן הראשונה לא תהיה קטלנית דיה . וכך התייצב לו דוד, כשהוא אינו ממוגן וברשותו מקל, קלע וחמישה חלוקי נחל מול גָּלְיָת, הממוגן ולצעיר קל רגליים הרגיל לחיי השדה, וקורא שטח היטב, זה עניין של חמש שעות לכל היותר, להגיע מבית לחם לעמק האלה
|
|