בשער הספר

עמוד:13

בשער הספר 13 פרוזה פיוטית ושירה קצובה נסמכות זו לזו בהתגלות אלוהית המכוננת את העלילה הסיפורית ואת המשכה והשלמתה בשירה קצובה, הנשלטת על ידי דימויים ססגוניים, שירה, שיסודותיה מוחשיים ושיאיה מתנשאים ומרוממים יחדיו בורא יקום ומלואו, צבא מרום ושוכני עפר . ההתבוננות המשווה נסמכת לרצף מן המוקדם אל המאוחר, מבראשית ועד אחרית הימים . המוקדם שהמאוחר מופיע אחריו, בציוני זמן מסומנים היטב ברצף הדורות והשושלות, אבות ואימהות, שבטים, שופטים, נביאים, מלכים, תקומה וחורבן לפי סדר ורצף מובהקים, לא כן אירועים מבודדים שאיתורם בזמן שנוי במחלוקת, מה קדם למה, מי למי, כגון ביקורי יתרו, הקמת המשכן וחטא העגל, הר סיני ושמיטה . על האירועים בבדילותם-הם ניתן לדרוש : אין מוקדם ומאוחר בתורה .  השער השני מחזיר את העיון למשוררים שמפאת חשיבותם הוקדש להם מצע נרחב בי"ד הכרכים הקודמים : ביאליק, טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, ש . שלום ונתן אלתרמן . נבחרו הלכות פואטיות המבהירות את הסגוליות הפואטית של שירתם, וממנה ניתן להסיק מסקנות על השקפתם האסתטית בכללותה . ניתן להקשות ולטעון שאין הנחתום מעיד על עיסתו . הדבר נכון כל עוד מדובר בשיפוט עצמי, אבל לא כאשר מדובר במרכיבים אוטוביוגרפיים, מפורשים ונרמזים ; שעה שמדובר בהקשרים ברורים, היסטוריים, אירועים קיצוניים, רוח תקופה ; כך גם בהתחברות מוצהרת לזרם פיוטי מובהק, לסוגה מקראית כגון קינות, תוכחות, חזיונות ; כך גם בבהירות הלימוד וההשפעה מן הספרות העולמית . או אז ראוי, בהחלט, להתייחס להצהרות המשורר באשר למקורות שירתו . הדברים ברורים בשירים תלויי הקשר, וידויי, לאומי, אוניברסלי וכיוצא באלה . גם האיסור הנשמע בהחלטיותו — שאין לשאול לְמַה התכוונו המשורר, המשוררת, תקפותו מוטלת בספק . דין היצירה האמנותית הוא כדין תורת המשפטים, שבה הכוונה, כמו גם המצב הנפשי, הם אבן-בוחן לחומרת המעשים, מתכונת הענישה, ואף לזכאות גמורה . רבים מגדולי המשוררים הציגו תורת שיר תואמת לדרכם . אף שהסתמכו על חותם הדורות, הגיעו למזיגה של מסורת מתמשכת וחידוש אישי פורץ דרך . אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד ואפילו לכל התגלות אלוהית, כמקור לנבואה, קיים צביון נבדל . 

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר