|
|
עמוד:ט
ט מבוא אייריס הצעירה . הצטרפותה למפלגה הקומוניסטית, שנים ספורות לאחר מכן, הייתה מבחינתה צעד מתבקש . ב- 1938 החלה מרדוק בת התשע-עשרה את לימודיה בסומרוויל, קולג' השייך לאוניברסיטת אוקספורד, ושם רכשה השכלה קלאסית בכיתותיהם של מלומדים מזהירים כדוגמת דונלד מק'קינון ואדוארד פרנקל . עוד כמה פילוסופיות נודעות לעתיד לבוא למדו בסומרוויל באותה תקופה, ובהן מרי מידג'לי, אליזבת אנסקומב ופיליפה פוּט, לימים שותפתה לדירה וחברתה הקרובה של מרדוק . ב- 1942 סיימה מרדוק את לימודיה באוקספורד בהצטיינות והחלה לעבוד במשרד האוצר בלונדון . שנתיים אחר כך הצטרפה ל'מנהל הרווחה והשיקום של האומות המאוחדות' ( UNRRA ) , וב- 1945 נשלחה לבלגיה ולאחר מכן לאוסטריה כדי להשתתף במאמצי הסיוע לקרבנות המלחמה . באירופה התוודעה מרדוק לראשונה לרעב, לעוני ולעזובה של מחנות הפליטים, אך גם לעולם האינטלקטואלי מלא החיוניות של בתי הקפה והסלונים הספרותיים . בבריסל פגשה את הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, הפילוסוף המדובר ביותר ביבשת, ובאינסברוק — את רמון קנו, סופר ומשורר סוריאליסט, שבו התאהבה נואשות . 4 בשנת 1946 שבה מרדוק ללונדון . תחת רישומן הקשה של חוויותיה באירופה ושרשרת אכזבות רומנטיות, היא חיפשה נחמה רוחנית באנגלו- קתוליות, אבל ההתנסות הדתית הקצרה לא עלתה יפה . זיהויה כקומוניסטית ( אף שלא הייתה עוד חברה רשומה במפלגה ) מנע ממנה את האפשרות להיכנס לארצות-הברית לצורך לימודים בוואסאר, קולג' אמריקני יוקרתי לנשים . ב- 1947 הגיעה אפוא מרדוק לקיימברידג' . בתחילה התעתדה לכתוב דיסרטציה על הפילוסוף אדמונד הוסרל, מייסד הפנומנולוגיה, אך מפגש עם לודוויג ויטגנשטיין שינה את דעתה . לצערה, הפילוסוף הנערץ פרש מהוראה בטריניטי קולג' ב- 1947 , ומרדוק נאלצה להסתפק בקרבתם של תלמידיו . ב- 1948 קיבלה משרת הוראה בקולג' סנט אן באוקספורד, ושם לימדה פילוסופיה עד 1963 . היא נחשבה למרצה פופולרית ומסורה, המציעה נקודת מבט מקורית על הסוגיות שלימדה — נקודת מבט שתכופות לא עלתה בקנה אחד עם גישותיהם של מרצים אחרים . מרדוק נהנתה מחיי חברה תוססים בשנות הארבעים והחמישים . היא לא הייתה יפהפייה במובן המסורתי של המונח, אך ניחנה במין מגנטיזם מיני, שמשך אליה שורה של מאהבים ומאהבות, ובהם המשורר פרנק תומפסון ( שמותו במלחמת העולם השנייה, במהלך מבצע של הפרטיזנים נגד הגרמנים
|
|