|
|
עמוד:14
14 | שניאור הכיתובים הללו, שנבחרו ללוות את תמונות התצלום של שניאור הצעיר, מרכיבים את מסגרת המוות של דמותו . זו חתימת הישות של הדיוקנאות הללו, שיש להם איזה אומדן אפל . הרושם הזה נסמך על דברי השירה והסיפורת, על אותו ארג של בדיון שטווה שניאור בכתביו המוקדמים . אך הוא ניזון גם מעובדות חייו . מימי ילדותו בעיר שקלוב בפלך מוהילב, שבה נולד בשנת 1887 , ועד מותו בשנת 1959 וקבורתו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב, חיי שניאור מציגים עובדות נוכחות של הגירה מבית, של טלטול נדודים, של עוני שהתחלף לימים ברווחה יחסית . בתחילת המאה העשרים, ביצירות הנעורים שכתב בווילנה, בוורשה ובפריז, כמו שירת המוות המגואל בפואמה 'מתנה' וכמו מסע הדמים בסיפור 'נקמה', היה שניאור לליאוניד אנדרייב יהודי . בדמדומי הערב העירוני שראה באותן שנים בקצה המערב האירופי, במקום שבו שוקעת החמה, אולי ביקש להיות לשארל בודלר בעל יצר הרע . הוא היה מיני, מרתק, מסוכן, אלים . אדם עם ידיים שכבר הכו לא פעם, מאהב תקיף, אולי גם תוקפן, לא אוהב, לא מבקש מגע של חיבה . ביאליק דימה אותו לגור אריה טורף, וראובן בריינין זיהה בו את מעוף הנשר הניטשיאני . בווילנה שנת 1906 פגש בו הסופר והמחזאי פרץ הירשביין, ותיאר אותו כך : 'בחור בן עשרים . שערותיו — שחורות עד כדי כוחל . עיניו — שחורות כשזיפים . רחב-גרם, בעל קומה, עם סימני גבורה . בעל זרועות ארוכות, 4 וזה חזקות כפלדה . לא ידע בעצמו מה יעשה ברוב מרצו . רע וטוב . זועף וענוג' . הרושם שעשה על הילד אלחנן, בנו של הלל צייטלין, בווילנה : שניאור, גבוה, עם עיניים שחורות בוערות, אבל קודרות, עם זקן שחור קטן אך מלא, נהג תמיד להתהלך מנוכר, זועף ומתוסכל, כאילו כל העולם זמם להרע לו . לעתים נדירות נראה על פניו חיוך, לעתים נדירות זרק מילה טובה . ולא רק אני, אלא גם אמא שלי, כך נדמה לי, חששה ממנו, רעדה מפניו, מפני המבט 5 הרע שלו . בעת טיול ערב בברלין בשנת 1908 התבונן בו ראובן בריינין וכתב : 'לאור האלקטרון של עששיות הגן נראו שערותיו, השחורות ככנפי עורב, עוד יותר 4 פרץ הירשביין, 'במהלך החיים — פרקי 1900 – 1910 ' ( תרגם והוסיף מבוא מרדכי חלמיש ) , ספרית פועלים והקיבוץ הארצי, מרחביה ותל אביב 1971 , עמ' 56 . 5 אלחנן צײַטלין, אין אַליטעראַרישער שטוב — בילדער, באַגעגענישן, עפּיזאָדן, וואַרשע 1937 , ז' 8 .
|
|