א

עמוד:13

בין שתי נשמות : האנלוגיה הפאוסטית ב'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון | 13 | שנכתבה בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, בעצם הימים הקשים ביותר של רדיפת היהודים בידי גרמנים, לא יכול אזכור כזה להיעשות בלב קל ומתבדח בלבד . ) זאת, לעומת 'משורר אלוקי' כמו רמח"ל המקובל, שאינו 'מפייט' — כאן תרגום הפועל dichten — אלא הוא 'מליץ', ושירתו היא בבחינת 'מליצה' במובן המקורי, החיובי, של המילה ; פרק מ'מליצת ישורון' . אין ספק שזיהוי זה של 'פאוסט' ומחברו כניגודה של 'מליצת ישורון' היהודית-הלגיטימית ממלא תפקיד ברומן העוסק בטרגדיה הכרוכה ביציאתו של דור מחפש גאולה אל מחוץ לשיטה היהודית ולאמונת החכמים . למעלה מזאת האזכור איננו, כפי שניתן להוכיח, אלא קצהו הבולט של חוט תמטי ארוך, המשתזר אל תוך מסכתות נרחבות ב'תמול שלשום' . לאוחז בחוט זה ברור, כי עגנון אזכר את 'פאוסט' לא לשם נגיעה אינטרטקסטואלית מרפרפת, אלא לשם יצירת ראשיתו של מגע מתמשך ויציב בין הרומן למחזה . מכריע מבחינה זו הוא לא רק הניסוח של האזכור, אלא מיקומו בטקסט ; מיקום הקובע אנלוגיה ברורה — הגוררת בעקבותיה אנלוגיות נוספות — בין עלילת 'תמול שלשום' לעלילת 'פאוסט' . כזכור, האזכור נקבע סמוך מאוד לרגע המפנה המכריע בעלילת 'תמול שלשום', הוא רגע המפגש הגורלי של יצחק עם בלק וכתיבת הכתובת 'כלב משוגע' על עורו של הכלב . משום כך מותר לראות באיזכור מעין סימן או איתות מצדו של המספר לקורא, שחלף זה עתה על פני רגע סיפורי מתוח זה ואולי לא שם לב לדמיון הרב בינו לבין הרגע הדרמטי המכריע בעלילת החלק הראשון של 'פאוסט', הוא רגע התוודעותו של פאוסט למפיסטופלס . ההקבלה בין שני רגעים אלה כה חשובה בעיני המספר עד כי הוא רואה צורך לחרוג ממנהגו — הרי בדרך כלל נוטה הוא להניח לקוראיו שיפצחו בעצמם את חידות הסיפור ורמזיו — ומנסה לכוון את דעתו של הקורא אליה . הקורא אמור, בעת היתקלותו בדברים על ה'גרמני' ועל הפייטן שפייט אותו, להביט אחורה, אל סצנת המפגש שהדיה עדיין ממלאים את לבו, ולראות את הדמיון שבינה לבין סצנת ההיתקלות של פאוסט בשטן בדמותו של כלב חוצות מצוי, צמרון

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא