|
|
עמוד:11
פתח דבר 11 לניתוח הנתונים . כמו כן קיימתי "ראיונות בהליכה" ( go along interview ) Kusenbach, 2003 ; Lager et al . , 2013 ( ) עם מבקש מקלט אפריקני וליוויתי שני מהגרים נוספים — שאותם פגשתי בזכות התיווך של ארגון א . ס . ף ( ארגון סיוע לפליטים ) לקבלת טיפול רפואי או מנהלי . במהלך עבודת השדה יצרתי מערכות יחסים קרובות עם בני שיחי ששפכו אור על הנושאים המעסיקים אותם, ובייחוד על הממשק בין חייהם לביוגרפיה של שכונת התקווה . לעתים הקשר שלהם אתי בלבל אותם, כי עד אז הם לא ידעו מהי אנתרופולוגיה . מדי פעם הרגשתי שלמרות ההסברים שלי, הם חושפים את עצמם מכיוון שהם חושבים שאני פסיכולוג . לעומת זאת, חלקם היו חשדנים בנוגע למעורבות שלי במוסדות ובאירועים השונים, ולכן נזהרו מאוד בדבריהם . לאורך עבודת השדה הממושכת התערבבו לעתים ההיבטים המקצועיים והאישיים אלו באלו, כשהאנשים שיצרתי עמם קשר לא ידעו אם אני מדבר אתם בכובע החוקר או כחבר . לכן, מלבד ציות לכללי האתיקה המקובלים במחקר שדה אנתרופולוגי, במהלך הכתיבה ובקריאות החוזרות של הפרקים וידאתי שאני שומר על פרטיותם של בני שיחי . חשפתי רק פרטים רלוונטיים לטענות השונות שהעליתי באתנוגרפיה . בחלק מהמקרים אף הקראתי להם את מה שכתבתי עליהם והשמטתי קטעים העלולים לפגוע בהם . כבר בתחילת המחקר בשכונת התקווה הרגשתי תחושה חזקה של קִרבה לתושביה, שבדרך כלל איני חווה בחיי היומיום שלי . בכניסתי הראשונה לבית הקשישות שמעתי מוזיקה תימנית שבקעה מרדיו-טייפ וראיתי מישהי רוקדת לצליליה . בחלל המרכזי של המקום ישבו כמה עשרות נשים מבוגרות שאליהן התחברתי במהירות . חלקן היו נשים ממוצא תימני שלבשו שמלות ארוכות ועטו כיסויי ראש שהזכירו לי את סבתא שלי שנפטרה בגיל צעיר כשהייתי ילד . בהמשך המחקר, חלק מהנשים המבוגרות — בעיקר אלו ממוצא תימני, אך גם נשים נוספות — הגיעו בקביעות למפגשים של קבוצת סיפורי חיים שהקמתי בבית הקשישות, בהשראתה של האנתרופולוגית ברברה מיירהוף שעבדה עם קשישים יהודים בקליפורניה ותיארה אותם בספרה Number our Days ( 1979 ) . בקדימון לסרט התיעודי של מיירהוף על אותו נושא, היא טענה שאנתרופולוג מבקש להרגיש ולהבין את בני שיחו בניסיונותיו להכיר
|
|