|
|
עמוד:14
14 הזה, בדאגה למצבם של המאושפזים, שחוסנם הנפשי-רגשי משפיע על בריאותם, בשיפור היכולת לקבל מידע חיוני מהמטופל וממשפחתו על מצבו של המטופל, וכן ברצון להעצים את הערך העצמי של המטפלים ולהבטיח לכולנו — גם הבריאים בשלב זה ובכללם המטפלים הבריאים — יחס הראוי לבני אדם בזמן של מצוקה בריאותית . האתגר הגדול הוא כיצד מממשים את הערך — כלומר כיצד עוברים מרטוריקה ומליצות למציאות שמתבטאת באופני ההתייחסות וההתנהגות, מהלכה למעשה . יש טעם לעסוק בכבוד אדם במסגרת ארגונית רק אם יש החלטה נחושה לפעול באופן מושכל, במאמץ אמיתי ומתמיד ליישמו בחיי המעשה היום-יומיים . דיבור גבוה שבעקבותיו אין מעשים — נזקו עולה על תועלתו שכן הוא מעורר אי-אמון, ציניות וזלזול . על כב וד האדם ש ל המטופל ו הצוו ת המטפל אם נקרב את מבטנו אל תחום הבריאות ונמקד אותו בבית החולים, ניווכח לדעת כי מה שמסכן את ערך האדם אינו פגיעות מכוונות בכבוד האדם, אלא דווקא פגיעות לא מכוונות, ואף לא מודעות . העובדה שהן כאלה אינה מקלה בהכרח למנוע אותן, אולי ההפך הוא הנכון . חוסר המודעות המלא נוצר גם בשל הקושי של הצוות המטפל להפנים באופן מלא את הפגיעה הקשה בתחושת הערך העצמי של המטופלים החולים . חולים בבית חולים הם אנשים שנמצאים על קשת רחבה מאוד של מצבים בריאותיים ונפשיים . התיאור שיובא להלן מתאים במיוחד לחולים הקשים יותר, ומתאים במידה חלקית גם לחולים שמצבם קשה פחות . בעיקר מדובר באובדן של תחושת הערך העצמי ( או פגיעה בה ) בשל שורה של גורמים : אובדן שליטה על סדר היום והפעילות של האדם ; אובדן האפשרות לתכנן את המחר ואת העתיד מתוך היכולת להשפיע עליהם ולעצב אותם ; אובדן השליטה על הגוף, ירידה בתפקוד הגופני והמנטלי וחוסר ישע ; תלות באחרים, בהוראותיהם ובנכונותם לעזור בהקשרים של פעולות בסיסיות, וצורך להיחשף לפניהם בחולשה ; פגיעות חריפות בפרטיות ; כאב וסבל והשלכותיהם הנפשיות ; וכן תחושות של אי-ביטחון, פחד, חרדה, ולעיתים גם רגשות אשמה על האחריות האישית למצב הבריאותי .
|
|