|
|
עמוד:9
9 הקדמה בסגנון הפנומנולוגיה של מינקובסקי, את תהודתו . לומר שהדימוי הפואטי חומק מסיבתיות זו בהחלט הצהרה מרחיקת לכת, אך הסיבות שעליהן מסתמכים הפסיכולוג והפסיכואנליטיקאי לעולם לא תוכלנה להסביר כראוי את אופיו הבלתי – צפוי באמת של הדימוי החדש, גם לא את הדבקות שהוא מעורר בנפש שאינה מעורבת בתהליך היווצרותו . המשורר אינו מכניס אותי בסוד עברו של הדימוי שלו, ובכל זאת, דימויו מכה בי מיד שורשים . יכולת המסירה של דימוי ייחודי היא בעלת משמעות אונטולוגית רבה . עוד נחזור לשיתופיות זו באמצעות פעולות קצרות, מבודדות ופעילות . הדימויים סוחפים - בדיעבד - אבל הם אינם תופעות של היסחפות . במחקרים פסיכולוגיים אפשר אמנם להתחשב בשיטות פסיכואנליטיות כדי להגדיר את אישיות המשורר, וכך למצוא את מידת הדחק - בעיקר ההדחקה - שנאלץ המשורר לשאת במהלך חייו, אבל הפעולה הפואטית, הדימוי הפתאומי, התלקחות ההוויה בדמיון - כל אלה חומקים ממחקר מסוג זה . כדי לבאר באופן פילוסופי את סוגיית הדימוי הפואטי, יש לפנות לפנומנולוגיה של הדמיון . משתמע מכך שיש ללמוד את תופעת הדימוי הפואטי ברגע שבו הדימוי מפציע בתודעה כתוצר ישיר של הלב, של הנשמה, של הוויית האדם הנתפס בעכשוויותו . 2 . אולי ישאלו אותי מדוע, מששיניתי את נקודת מבטי הקודמת, אני מחפש כעת הגדרה פנו מ נ ו לו ג ית של הדימויים . בעבודותי הקודמות על הדמיון העדפתי למקם את עצמי באופן אובייקטיבי ככל האפשר מול הדימויים
|
|