|
|
עמוד:13
13 הקדמה הרשומות הפואטיות השייכות לנשמה צריכות אפוא להישאר פתוחות לחקירותינו הפנומנולוגיות . בתחום הציור עצמו, שבו דומה כי הביצוע מערב החלטות הנובעות מן הנפש ונתקלות באילוצים של עולם התפיסה החושית, יכולה הפנומנולוגיה של הנשמה לחשוף את המחויבות הראשונה של היצירה . בהקדמה היפה לתערוכת יצירותיו של ז'ורז' רואו ( Rouault ) בעיר אלבי כותב רנה וויג ( Huyghe ) : "אילו התבקשנו לחפש מהיכן שואב רואו את כוחו לנפץ את ההגדרות [ . . . ] אולי היינו צריכים להעלות באוב מילה מיושנת מעט והיא נשמה" . ורנה וויג מראה שכדי להבין, כדי לחוש ולאהוב את יצירתו של רואו, "עלינו לעמוד במרכז, בלב, בצומת שבו הכול מקבל את מקורו ואת משמעותו : והנה שוב צצה לה המילה הנשכחת או המנודה, נשמה" . והנשמה - הציור של רואו מוכיח זאת - היא בעלת אור פנימי, אור ש"ראייה פנימית" מכירה ומתרגמת לעולם הצבעים הבוהקים, לעולם של אור השמש . לפיכך נדרש ממי שרוצה להבין את הציור של רואו ולאהוב אותו היפוך אמיתי של הפרספקטיבות הפסיכולוגיות . עליו להשתתף באור פנימי שאינו השתקפותו של אור מן העולם החיצון . ללא ספק, לעתים קרובות הביטויים "ראייה פנימית" ו"אור פנימי" נאמרים בקלות יתרה . אך כאן צייר הוא שמדבר, בורא האורות . הוא יודע מה מקור האור . הוא חי את המשמעות האינטימית של התשוקה לאדום . ביסוד ציור כזה ישנה נשמה במאבק . הפוביזם 10 הוא בפנים . ציור כזה הוא אפוא תופעה של הנשמה . היצירה צריכה לגאול נשמה מלאת תשוקה . 10 [ פוביזם ( fauvisme ) הוא זרם בציור המודרני שפעל בעשור הראשון של המאה העשרים . משמעות שמו - הזרם הפראי - ניתן לו בזכות השימוש בצבעים עזים וטהורים, במריחות צבע גסות ובצורות פשוטות . ]
|
|