|
|
עמוד:13
13 מעמדו רוב שנות חייו לא הרתיעה אותו מלעסוק בנושאים הגורליים של זמנו, וקשה להעלות על הדעת יוצר אחר שהתקבלותו משקפת באופן כה חריף תזוזות וטלטולים בהיסטוריה של תרבותו . משהו מן הדינמיקה הזאת מתבהר כשעוקבים, ולו בקווים גסים, אחר התמורות בשאלות שהעסיקו את הספרות העברית-ישראלית דרך משקפי המפנה שהוא הביא אליה . השלב הראשון, בשנות הארבעים בהתעלמותה של הביקורת משירתו נמשך בהוקעה אלימה של "פסח על כוכים" ( 1952 ) , שנתפש כאיום פוליטי ולשוני ; ומכאן תקיפתו בפארודיות מנאצות שטפלו עליו מחלת-רוח ; שיאו בניסיון של אהרון אמיר ( שהתכוון לחיוב ) לגאול את השיר מאי-מובנתו באמצעות קריאתו כראי ל"תלישותו של דור שלם" ורתימתו לאידיאולוגיה כנענית . שלב זה שסופו בביקורתיות שכוונה נגד ה"אקסצנטריות" של רְעֵם ( 1961 ) מאיר את הפוריזם הלשוני, את תפישת המבנה ההדוק ואת הקונסנזוס הפוליטי המחניק שאפיינו את המודרניזם הישראלי בשנות הארבעים והחמישים אשר למולם התגבשה שירתו של ישורון . ניסיונו של דן מירון בשנות החמישים למקם את ישורון כאופציה מודרניסטית לגיטימית לצד אלתרמן ואצ"ג הוא נקודת מפנה ופתיחת השלב השני בהתקבלותו . בהאירו את ברירת הערכים המשולשת, מתוך עולם המקרא, מתוך עולמה של יהדות מזרח אירופה ומתוך עולמם של ערביי ארץ ישראל, קושר מירון את הלשון החריגה של רעם באתוס של פעולה ו'מכשיר' אותו כמעשה של "תורת חיים מוסרית אקטואלית ומחייבת", ( הארץ 1961 ) . קשה להפריז בחשיבותם של מאמריו באותן שנים ( ,1954 ,1955 1961 ) להבהרת סתימותה של השירה המוקדמת ולביסוס מעמדה בהקשר של מסורת מקראית-אקספרסיוניסטית-יהודית של "האבות" — אם גם כדרך צדדית — הנקראת כאלטרנטיבה למודרניזם הסימבוליסטי . אולם מעניין להבחין כי דווקא אמות- המידה של מירון ( "אחדות" בין עולם ללשון ו"המשכיות" בין העבר המקראי להווה הארץ ישראלי, תוך טשטוש קיטועו של הרצף היהודי-ישראלי ) עמעמו למעשה את האופוזיציה הפנימית שהיווה ישורון ביחס לתרבות הרוב, ובמבט לאחור, הן מסגירות את מחויבותו של מירון עצמו לאתוס הלאומי ולפואטיקה השלטת, כלומר לאותם קריטריונים שנסדקו כבר בכתיבתו המוקדמת של ישורון . משה שמיר נדרש לקו שהציע מירון, אך תגובתו לשלושים עמוד כיוונה דווקא לשסע בתפיסת הזהות : "קרעי בית-האם שבגולה עם קרעי בית-הבן שבמולדת" ( 1964 ) . ניסים קלדרון הולך צעד אחד הלאה ( ,1970 1978 ) ברותמו את התפישה האנטי-משיחית של ישורון לקריאה חדשה במחשבה הלאומית-יהודית והוא מציג את שירתו כאופציה מובחנת מן הלאומנות של אורי צבי גרינברג ומן הכנענות של רטוש . לעומת הערך המודרניסטי של "אחדות" שהודגש בעשור הקודם על-ידי מירון, ועלה מחדש אצל אהרון מגד ( 1974 ) , באות קריאותיהם של קלדרון ( בהדגש אידיאולוגי-היסטורי ) ושל פרי ( בהתייחס לעולם, לקומפוזיציה ולפואטיקה ) וחושפות את עקרוֹניוּת ה"שבר" כנקודת מוצא לדיון בעבודתו .
|
|