|
|
עמוד:12
12 זאכען', רושם חשבונות ( כאלוהי היהודים ) " ( דבר, 1974 ) . מעבר להרמטיות של כתיבתו המוקדמת ולצופן הפרטי-לכאורה שהמשיך ישורון לשכלל, אותה רדיקליות שערערה באופן נועז על מוסכמות לשוניות-תרבותיות של קוראיו וקיימה את שירתו במשך חמישה עשורים כאופוזיציה לשירה הממוסדת, היא שמסבירה, לפחות חלקית, את העניין המיוחד שיש למשוררים ביצירתו . ה"שבר" שישורון שב ונדרש אליו, כסיפור של זהות, כהיסטוריה וכעיקרון שירי — אינו אלא פתיחה לדיון בהיסטוריוגרפיה החלופית שפיתח ובשאלת היחס בין שבר למסורת בתולדות המודרניות — שאלה שהיום, קרוב לעשרים שנה אחרי מותו, נדמית חריפה מתמיד . קשה להעלות על הדעת משורר ישראלי אחר שחותמו מוטבע במסורות הנתפשות כה שונות ואפילו סותרות . מצד אחד, הפריצה האתית-אסתטית של עבודתו לא יכלה להתחולל לולא השבר המודרניסטי, ובלעדי ישורון לא ניתן לתאר את המהפכה בשירה הישראלית בשנות השבעים ואת בקיעת המהלך ה ( פוסט ) מודרני באותן שנים . בעקבות השירה האישית של דור המדינה, ובהקצנת המהפכה שחולל זך בשנות החמישים ובתחילת השישים, הציעה השירה של וולך, ויזלטיר והורביץ קריאה מחודשת של הסובייקט כריבוי זהויות, ממדים ולשונות . ביקועו של האני ופריצתו לאחֵרוּיוֹת, בידי ישורון ובידי משוררים צעירים ממנו, איפשרה לעברית לנהום, לשאוג, למחות ולכתוב אינטימיות כפי שלא ידעה קודם . אולם מן הצד האחר, דומה כי החל מקפלהקולות ( 1978 ) ניכר ניסיונו של ישורון "לא להפוך, כי אם לקיים את הבלתי-מהופך ולהמשיך את העבודה", אם להיזכר בניסוחו המתחייב של ברנר ( המעורר ו', סימן קריאה ,1 1972 ) ; במלים אחרות, ניכר איסוף של שברי אני ועולם ועמם קולות ולשונות המשתרגים בשירתו, ואותה שירה, שעד לשנות השמונים מילאה את תפקידה כאוונגארד, הלכה וזיקקה שפה שהיום נקראת כצוואה . לפתיחותה של 'צוואה' זו כלפי העתיד יש השלכות גם על זמנים עברו : ככל שהיא מטמיעה לשונות חדשות, כך גם נפרמות ומוכלבות בה המסורות המתוחות מן העבר ומן העבר הרחוק . בעשורים האחרונים הולך ומתחוור כי הפרספקטיבה הקובעת באופן שבו קרא ישורון את ה"שבר", ובקריאתנו שלנו אותו, אינה זו של המודרניזם הישראלי, אלא זו של המודרניות היהודית . לאור ה"שבר" שקטע באופן אלים את רצף החיים היהודיים באמצעות השואה מצד אחד ובאמצעות הישראליות מן הצד האחר, מתבקש לדון ביצירתו של ישורון פחות בהקשר לשנות השישים ויותר ביחס לתחייה העברית ולזעזועי המאה ה- 20 בראי משבר הזיכרון . כלומר, מכיוון אחד, לקרוא בישורון דווקא על רקע מסורת יהודית מעורבת שתכלול את מנדלי, ביאליק ואצ"ג, אך גם את קפקא, שלום, בנימין וצלאן . ומכיוון אחר, לשמוע אותה על רקע המזמור, הפיוט העברי, הקסידה, המדרש, ריטואלים של זיכרון ובליל של לשונות-אם, מן הזמן העתיק עד ימינו . מיקומו הבלתי-מובן מאליו של ישורון בקאנון מאז שנות החמישים ועד היום מחדד את העובדה שלמרות העניין המיוחד של משוררים בעבודתו, שירתו אינה 'שירה למשוררים' במובן המקובל . קשה לחשוב על משורר ישראלי אחר ששוליות
|
|