|
|
עמוד:12
12 חסן פתחי אדריכלות לעניים לשחיטה רגע אחרי שהצלחנו להתיידד איתן, או עדרי העגלים הצעירים שהובלו ברחובות בדרכם לבית המטבחיים . היא סיפרה לנו שהאנשים בכפר מייצרים את כל הדרוש להם ואינם צריכים לקנות לעולם דבר מלבד אריג לבגדיהם, אפילו הזרדים למטאטאים גדלים על גדות התעלות שבחווה . נראה שירשתי מאמי את הרצון הנכזב לחזור לכפר, והאמנתי שהחיים בו פשוטים, מאושרים ונינוחים יותר מחיי העיר . שתי התמונות האלה השתלבו בדמיוני ויצרו תמונה של הכפר כגן עדן, אבל גן עדן שענני זבובים מקדירים את שמיו ממעל, והנחלים הזורמים בו לרגליך בוציים ומזוהמים מבילהרציה ודיזנטריה . התמונה הזאת רדפה אותי ועוררה בי תחושה שיש לעשות דבר-מה כדי להשיב את הכפר המצרי לימי גן העדן המאושרים . אם הבעיה נראתה לי אז פשוטה, זה היה כי הייתי צעיר ובלתי מנוסה, אבל זו הייתה ועודנה שאלה שחלק גדול ממחשבותיי וכוחותיי מוקדשים לה מאז, בעיה שמורכבותה הלכה ונגלתה לי עם השנים ורק חיזקה את אמונתי שיש לעשות דבר-מה כדי לפתור אותה . אולם אותו “דבר-מה״ יוכל להצליח רק אם ינבע מאהבה . האנשים שתפקידם לחולל שינוי בכפר לא יוכלו לעשות זאת באמצעות יוזמות גדולות שישוגרו ממשרדים בקהיר ; עליהם לאהוב את הפלאח די הצורך כדי לחיות איתו, לבנות את בתיהם בכפר ולהקדיש את חייהם לעבודה מעשית בשטח למען שיפור החיים בו . בתום לימודיי בבית הספר התיכון, הניעו אותי רגשות אלה כלפי חיי הכפר להירשם לבית הספר לחקלאות . אלא שתלמידים שביקשו להירשם לבית הספר נדרשו לעמוד בבחינת קבלה . אף שהידע המעשי שלי בחקלאות הסתכם במה שראיתי מחלונות הרכבת, חשבתי שלימוד תיאוריה חקלאית מספרי הלימוד יוכל לפצות על מיעוט ידיעותיי . למדתי בקפידה הכול על יבולים מכל הסוגים והתייצבתי בפני הבוחנים ( זו הייתה בחינה בעל פה ) . הבוחן שאל אותי : “אם היה לך שדה כותנה, והיית רוצה לשתול בו אורז, מה היית עושה ? ״ “איזו שאלה טיפשית,״ חשבתי . “זה פשוט . הייתי עוקר את הכותנה ושותל את האורז . ״ הוא לא הגיב לכך, ושאל אותי כמה זמן לוקח לתירס לצמוח . זיכרוני הטעה אותי, ובמקום לומר שישה שבועות אמרתי שישה חודשים . “אתה בטוח ? ״ שאל הבוחן . “אולי שבעה ? ״ חשבתי על זה . מהרכבת ראיתי שחלק משדות התירס גדולים מאוד, ומעולם לא ראיתי בהם נפש חיה . ודאי לוקח זמן רב לתירס
|
סיון, גלית
עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות
|