ההקשר העירוני - “גבעת ביאליק" כמקום

עמוד:10

10 ומקום עלייה לרגל לאזרחים . ההערצה למשורר הלאומי התבטאה גם בכך שהבית שהתגורר בו והגינה שטיפח הופיעו על גלויות . עובדה זו סימנה כי הבית, שהיה ביתו של ביאליק וגם מוסד תרבותי, נעשה אייקון אדריכלי של התחייה הציונית . מנוחתו של ביאליק היתה מוטרדת מהמעמד הציבורי של ביתו הפרטי עד כדי כך שחודשים אחדים לפני תמוז תרצ“ד, חודש פטירתו, עבר להתגורר ברמת גן . בניין העירייה היה המרכז המנהלי של העיר : שם היו משרדו של ראש העיר ומשרדי העירייה השונים ; שם ערך ראש העיר קבלות פנים למשלחות ולאורחים רמי מעלה שביקרו בעיר . ביוני 1947 הגיעה לבניין משלחת אונסקו“פ שסיירה בארץ ישראל, לפני שהגישה את המלצותיה על סיום המנדט ועל חלוקת הארץ . בפגישה זו הציג ראש העיר ישראל רוקח את הישגיה של תל אביב כדוגמה לשלטון עצמי יהודי בארץ ישראל . בדצמבר 1952 קיבלה תל אביב את פני נשיא המדינה אז יצחק בן צבי . קבלת הפנים החגיגית נערכה בבניין העירייה . הרחבה שלפני בניין העירייה היתה מרחב ציבורי, ולמרות ממדיה המצומצמים, שימשה מעין כיכר עיר, מקום התכנסות לתושבי העיר . מתצלומים ישנים אפשר ללמוד כי במרכז הרחבה שתלו צמחים . בתחילה היתה שם גינה מרובעת עם שתילים, אחר כך הפכה לעגולה עם קקטוסים . ב- 1936 נבנתה במרכז הרחבה מזרקה . כשנכנסו לבניין העירייה מהרחבה היה צורך לעלות במדרגות, ובכך נוסחו היחסים ההייררכיים בין הרשות ובין האזרח . באירועים מיוחדים נשא ראש העיר דברים לקהל שהתכנס ברחבה מהמרפסת בחזית הבניין . לרגל חגיגות ואירועים מיוחדים קישטו את בניין העירייה בדגלים ובתאורה מיוחדת . תפקידו הייצוגי של בניין העירייה התבטא בכך שהרחבה סביבו תפקדה כ“כיכר העיר“ במרקם הטקסי של חיי העיר . בהלוויות גדולות של אנשי שם ובחגיגות נהגו להתכנס המונים ברחבה לפני הבניין וברחוב ביאליק ; מסעות הלוויה רבי-משתתפים עצרו ברחבת העירייה לפני הגיעם לבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור . מסע ההלוויה הראשון היה של מקס נורדאו, שהובא לקבורה בתל אביב במאי 1926 לאחר העברת עצמותיו לקבורה . בינואר 1927 עצר מסע ההלוויה של אחד העם ברחבת העירייה . ביאליק נאם אז מהמרפסת שבחזית בניין העירייה . העיתון דבר דיווח : “הרחבה לפני בית העירייה 7 לכבודוכל רחוב ביאליק היו מלאים אדם עד מחנק“ . דומה זכו גם ביאליק ב- ,1934 דיזנגוף ב- 1936 ודב הוז ב- 1940 . בחגיגות יובל העשרים של תל אביב ב- 1929 וגם ב- 1934 התכנסו ברחבה התלמידים של בתי הספר בתל אביב לפני צאתם לתהלוכות, ודיזנגוף נאם להם ממרפסת בית העירייה . תפקודה של הרחבה כ“כיכר העיר“ התבטא באירועים הגדולים שנערכו שם, אך אלה היו נדירים . בשגרה שימשה הכיכר דרך גישה לפקידי העירייה ולאזרחים שנזקקו לשירותי העירייה . תושבי הבתים הסמוכים עברו ברחבה בדרך לביתם וממנו . עוברי אורח שהיו טרודים בשגרת יומם חצו את הרחבה, שהמדרגות בה הובילו לרחובות סמוכים, כחלק ממסלולי ההליכה היום-יומית שלהם . עם פטירתו של ביאליק החל תהליך שבסופו נוצר מתחם ביאליק כמרכז תרבות ומורשת היסטורית עירונית . בתהליך היווצרותו של “מתחם התרבות“ השתנה ייעודם של בניינים שחדלו לשמש בפונקציה המקורית שלהם . ב- 1937 תרמה מניה, אלמנתו של ביאליק, את בית ביאליק לעיריית תל אביב כדי שישמש מוזאון לזכר המשורר הלאומי . פרט לפעילויות אגודת בית ביאליק, שנערכו במקום, יוחד הבית לטיפוח מורשתו של ביאליק ולהנצחתו . קהל המבקרים כלל “תינוקות של בית-רבן עם 8 ב- 2691מוריהם, אורחים מהארץ ותיירים מחוץ-לארץ“ . 9 נמסר כי מדי שנה ביקרו בבית ביאליק כ- 150 אלף איש . ב- ,1959 כשחגגה תל אביב יובל שנים להיווסדה, נפטר אריה שנקר . לאות אבל נפרשו “דגלי הלאום עטורי שחור בורדו על בניינו של המנוח ובניין עיריית תל אביב, 10 ראש העיר אז חיים לבנון נפרדהסמוכים זה לזה“ . מהמנוח בנאום שנשא על מרפסת בניין העירייה : “תל אביב נפרדת עתה מאחד מטובי בניה ובוניה, אזרח כבוד 11 אריהשל העיר ובונה כלכלתה החומרית והרוחנית“ . שנקר, שכמו ביאליק ודיזנגוף היה חשוך ילדים, הקדיש את ביתו למוזאון היסטורי של העיר תל אביב . מיקומה של עיריית תל אביב ברחבה שבקצה רחוב ביאליק היה אמור להיות זמני, אך מעבר העירייה למשכן הקבע שלה התעכב . ב- 1947 נערכה התחרות לעיצוב כיכר העיר החדשה, לימים כיכר מלכי ישראל ( כיכר רבין ) . התחרות לעיצוב בניין העירייה החדש הצמוד לכיכר נערכה ב- 1957 . העירייה עברה למשכנה החדש שבכיכר מלכי ישראל באמצע שנות השישים . לאחר שעברו משרדי העירייה לבניין החדש בכיכר מלכי ישראל הוחלט שהבניין שהתפנה ישמש בית נוער, אך בעקבות ביקורת ציבורית הוחלט להעביר לשם את המוזאון לתולדות תל אביב . בינואר 1973 הוצב ברחבה שלפני בניין העירייה הישן הפסיפס של נחום גוטמן, שתיאר את ההיסטוריה של יפו ואת בנייתה של העיר העברית הראשונה . השילוב בין מוזאון היסטורי ובין הפסיפס של גוטמן ניסח את משמעות המקום במונחים של מורשת היסטורית עירונית . הסבתם של בית ביאליק למוזאון ולספריה ושל בניין העירייה הישן למוזאון היסטורי של העיר יצרה קשר ישיר בין ההיסטוריה המקומית ובין המורשת ההיסטורית של העיר : שימור הבניינים המחיש את שימור המורשת שהם מייצגים . אך בפועל נדחק המתחם, שבאמצע שנות העשרים היה המרכז האזרחי של תל אביב, לשולי החוויה העירונית . בית ביאליק והמוזאון ההיסטורי בבניין העירייה הישן היו בתהליך דעיכה . תלמידי בתי ספר המשיכו לבקר בבית ביאליק, אך המתחם לא הצליח להפוך למוקד משיכה לתושבי העיר . המוזאון ההיסטורי בבניין העירייה חדל לתפקד ולאחר מכן נסגר, והאובייקטים שבו הועברו למוזאון ארץ ישראל . הבניין הנטוש המתין לעתיד

פורטוגלי, נילי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר