מבוא

עמוד:8

מבוא - ידיים 8 שבהלכה של חז"ל . משמעותו הדתית של המונח כ"מצוות זקנים", מונח המקביל ל"דברי סופרים" יהודי שבידינו כיצד הובן - בברית החדשה אינו ברור . כלומר אי אפשר להוכיח מתוך הטקסט הלא המונח בראשיתו, האם הכוונה להגדרה היסטורית, בניגוד ל"דבר תורה", או שמא חכמים ( זקנים ) דבר, ומקורה הספרותי בלתי משמעותי . מסרו ופירשו את ההלכה, שעבור המחברים היא מצווה לכל מפתה לראות בביטוי הנוצרי זיכרון של החלוקה היהודית בין "דבר תורה" ו"דברי סופרים", אף על פי יהודי ) הגדרה זו אינה נאמרת במפורש . - שבשני הצדדים ( היהודי והלא כ"אסמכתא",לכאורה יש לפרש ש"סמכו חכמים" הוא מונח לדרשה שאיננה ממש דרשה אלא מוגדרת 11 כלומר שאין זה מקור מן התורה אלא בבחינת "זכר לדבר" בלבד . הנחה זו מבוססת על שתי מוסכמות מוקדמות . האחת היא שחכמים האמינו שהדרשות הן המקור להלכה, ובאמת רוב ההלכות נלמדות מהדרשות, ואילו לנטילת ידיים אין יסוד במקרא והפסוק הוא רק אסמכתא ספרותית . כמה השנייה היא ש"דבר סופרים" או "חכמים" הוא הגדרה היסטורית, מהיכן המקור הפורמלי המוס להלכה, האם היא מפורשת בתורה ( דרך הדרשות ) או חידוש של חכמים . במבוא הכללי לפירוש המשניות כתבנו ששתי ההנחות הללו אינן מקובלות עלינו, לפחות לא כך הגדירו חכמים לעצמם את נו זאת בעקבות חוקרים שעסקו כל אחד בשאלה בנפרד . אנו מקבלים את הדעה שבדרךהמונחים . עשי כלל הדרשות לא יצרו את ההלכה אלא נועדו לקיים את דברי חכמים בלבד, ולא הן מקור ההלכה . 12 מן הראוי אפא לבחון את המונח "סמכו חכמים" . במונח זה מתוארת סדרת דרשות, כגון איסור ילת ירקות שדה שצמחו מעצמם בשנת שביעית ) . כן שנינו : "וכי תאמרו עתידים ספיחים בשביעית ( אכ אתם לומר מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים, אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית . וחכמים אומרים מדברי תורה, אלא מדברי סופרים" ( ספרא בהר, פרק ג ה"ה, קח ע"א ; בבלי,אין ספחים אסורים פסחים נא ע"ב ) . מדרש זה הוא מהדוגמאות שמהן הסיקו פרשנים ואף חוקרים שקיום הדרשה הוא עדות ל"דבר תורה" בניגוד לדבר שחידשו סופרים מדעתם . לענייננו, הדרשה מוצגת כ"דבר תורה", ם את החלוקה הפשטנית שכל דרשה היא עדות לדבר תורה הרי ש"סמכו כלומר גם אם היינו מקבלי חכמים" הוא עדות לדבר תורה לכל דבר . כלומר לדעת רבי אלעזר בן ערך נטילת ידיים אינה מדברי סופרים, שכן יש לה מקור בתורה, ואכן גם הירושלמי מגדיר את איסור ספיחים לדעת רבי עקיבא 13 "ב, נא ע"ד ) כ"תורה" ( ירו', מעשרות פ"ה ה . ניסוח דברי חכמים, וההבנה ש"דברי סופרים" הם חידוש 11 פ"ט מ"ד . שם מצוי קובץ מגובש הסוטה ממהלך - למונח "זכר לדבר" ראו פירושנו לשבת פ"ח מ"ז הפרק ובו סדרת דרשות רחוקות אשר המכנה המשותף להן הוא שכולן "זכר לדבר" . חלק מהדרשות הדרשהמכונות "זכר לדבר" והשאר מוצגות כדרשות רגילות . רק ההקשר הספרותי מצביע על כך ואין שביעית ( אחרתמובאת דרשהבירושלמי . ים"סופרכ"דבריספיחיםאיסור של להגדרהבניגודעומדת אם כן עצם קיום דרשה אינו מגדיר את ההלכה כדברי סופרים, וגם לדברים שהם ) . ב"ע לח , ו"הח"פ חידוש מובהק של חכמים יש אסמכתא בכתובים . הדרשה גם איננה המקור להלכה אלא רק סיוע לו . בצד התאורטי הכללי עסקנו במבוא לפירוש המשניות . 12 לדבר", ובו לא נעסוק במסגרת זו . מונח זה קרוב ל"זכר 13 דתי להלכה שהיא ברורה ותקפה . - לא "מן התורה", אלא "תורה" . לשיטתנו זה ביטוי ספרותי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא