|
|
עמוד:10
0 אדם חדש בצורת יהודי : עיון בהגותו של א"ד גורדון 4 עינת רמון, במחקרה על גורדון, מציינת כי רבים מאנשי הרוח שהכירו אותו החלוצית . 5 כך, למשל, מרטין בובר, שהכיר ראו בו ״לא פחות מאשר נביא ה׳ שנתגלה לדורם״ . אותו והתרשם ממנו עמוקות, מתאר אותו כמין דמות אוטוכתונית על-אנושית . הוא אף כותב עליו כי ״לעומתו נראים הכול כיצורי חברה לעומת יצור-טבע . [ . . . ] אדם כגורדון נראה כאילו הוא מתהלך עם כוחות הטבע במישרין ולא באמצעות הצורות 6 במקום אחר הוא אף כותב : החברתיות״ . אבל גורדון אינו רבן הדיבור, אלא רבן החיים, ומה שהוא מביע אין זו עמדה, אלא מציאות חייו עצמה . הן, הוא נתאחה עם הארץ, הן, היא ייפתה כוחו לדבר 7 בשמה, כמו שלב האדם מייפה את כוח פיו, הן הוא נעשה פה לארץ [ . . . ] . על-פי בובר, אם כן, אין להתייחס אל גורדון כאל הוגה-דעות המביע עמדה . גורדון הוא כוח טבע, ״רבן החיים״, והדעות שהוא מבטא הן ביטוי של ארץ-ישראל עצמה, אשר גורדון, על-פי בובר, משמש לה פה . מובן מאליו שאם אנו מקבלים את העמדה הזו, אזי אי-אפשר לראות בגורדון פילוסוף שהשקפותיו נמדדות באמצעות כלים לוגיים ונבחנות על-פי אפשרויות היישום שלהן, על-פי התאמתן למציאות ועל-פי מידת הלכידוּת ( הקוהרנטיות ) שלהן . אם אנו אכן מקבלים את העמדה הזו ביחס לגורדון, אזי יש לקרוא אותו כמיסטיקן, כמשורר של הטבע או כנביא כריזמטי . במקרה כזה הכלים המחקריים שייעשה בהם שימוש צריכים להיות כלים מתחומי מדע הדתות, חקר המיסטיקה, הפנומנולוגיה של החוויה הדתית וכדומה . בחיבור זה אני מבקש ללכת בדרך אחרת . בכוונתי לנסות להחזיר את גורדון לתחום הפילוסופיה – הפילוסופיה של המוסר, הפילוסופיה של הסובייקט והפילוסופיה הפוליטית . לשם כך אני מעוניין לנסות לקרוא את רעיונותיו של גורדון במנותק ממה שידוע לנו על אישיותו, על מסירות-הנפש שלו לעבודה או על ההערצה שרחשו לו חבריו החלוצים . למעשה, אני מעוניין דווקא לשכוח את כל הדברים הללו במידת האפשר, ולנסות לבחון את רעיונותיו כפי שהם, כפי שהיינו בוחנים את רעיונותיו של פילוסוף בן זמננו : בצורה ביקורתית, תוך חיפוש אחר הסתירות שעלולות להיות בהם ותוך עמידה על מלוא משמעויותיהם . כפי שאנסה להראות, דווקא קריאה כזו עשויה להפוך את הגותו של גורדון מעוד פרק בתולדות המחשבה הציונית – או עוד פרק בתולדות המחשבה 4 ראו, למשל, בובר, נתיבות באוטופיה, עמ׳ 5 – 64 ; צור, ללא כתונת פסים, עמ׳ 79 – 94 . 5 רמון, חיים חדשים, עמ׳ . 6 בובר, נתיבות באוטופיה, עמ׳ 56 . 7 שם, עמ׳ 6 . אכן, בכיוון דומה הלך שפירא כאשר מיקם את הגותו של גורדון בתוך המרחב הרעיוני החסידי- הקבלי . ראו שפירא, אור החיים, עמ׳ 0 – 6 .
|
|