מבוא

מתוך:  > לומר זאת אחרת > מבוא

עמוד:10

10 | לומר זאת אחרת : לדבר על גילוי עריות בשפת הספרות גילוי עריות הוא טאבו תרבותי מרכזי, אולי הדומיננטי ביותר בתרבות המערבית . אולם הטאבו הוא כפול : האיסור אינו רק על המעשה, אלא גם על הדיבור - על - המעשה . דיבור זה הוא מוקצה, ואין לו מקום בסדר החברתי - לשוני . הדיבור הכרחי כמובן על מנת לקיים טיפול, והטאבו המגביל דיבור - על - גילוי - עריות מחלחל גם למסגרת השיח, או היעדרו, בתוך חדר הטיפול . במיטבו, טיפול משמעותי יאפשר שיקום של הזהות, או "התנעה" מחדש של התפתחות העצמי שנפגע והתעכב בשל הפגיעה . לשם כך על טיפול כזה לכלול אפשרות לדיבור – אותו דיבור שהוא טאבו, איסור . זהו מעגל פרדוקסלי המייצר קושי מרכזי בטיפול בנפגעות גילוי עריות : מחד גיסא, פעולת הדיבור – על הפגיעה ובכלל – כלומר הכלי שבאמצעותו מתקיים הטיפול, לעיתים אינו זמין עבור האישה השורדת . מאידך גיסא, היא זקוקה לטיפול זה על מנת להחזיר לעצמה את המילים וכדי להמשיך במלאכת בניית הזהות ששובשה בשל הפגיעה . תהליך מרכזי בטיפול ובשיקום יהיה אפוא מציאת שפה כלשהי לדבר בה בטיפול ולאחר מכן גם מחוצה לו . בעת החיפוש המשותף של מטופלותיי ושלי אחר שפה לדבר בה למרות הקושי, החלה להסתמן תופעה בולטת נוספת : רבות מאוד ממי שנפגעו מינית בעבר נהגו לכתוב בעת שנפגעו טקסטים שנסבים על הפגיעה והשלכותיה . הן המשיכו לכתוב גם בבגרותן, כשכבר לא נפגעו עוד . חלקן כתבו יומן, אחרות כתבו מכתבים שלא נשלחו מעולם, חלק – בעיקר נשים צעירות יותר – כתבו בלוגים, ולעיתים אף פרסמו ספרים . כתיבה זו מנהלת דיאלוג עם הביבליותרפיה המניחה כי למגע עם טקסט, בכתיבה או בקריאה ובתיווך של מטפל ביבליותרפיסט, יש פוטנציאל תרפויטי . הביבליותרפיה מתייחסת לטקסט כאל "קול שלישי", עצמאי, המשתתף בדיאלוג הטיפולי ( ראו צורן, 2000 ) . לכאורה, ברור שדווקא אני, ביבליותרפיסטית, אפגוש מטופלים שנוהגים לכתוב ושפונים לטיפול ביבליותרפי, מפני שכלי זה זמין ונוח להם . אולם במסגרת עיסוקיי המקצועיים כפסיכותרפיסטית – מנחת קבוצות ומטפלת במסגרות שונות שאינן ביבליותרפיות – פגשתי נפגעות גילוי עריות שלא ביקשו להגיע דווקא לטיפול ביבליותרפי, ובכל זאת הכתיבה שירתה אותן היטב ובאופן ייחודי לאורך השנים . ממפגשים רבים עם נשים וגם מהחלפת רשמים עם מטפלים מדיסציפלינות שונות העובדים עם נפגעי גילוי עריות – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים קליניים, פסיכיאטרים, מטפלים בהבעה וביצירה – התקבל הרושם כי מדובר באוכלוסייה שנוהגת לכתוב על אודות הטראומה .

מכון מופ"ת


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר