|
|
עמוד:14
14 | לומר זאת אחרת : לדבר על גילוי עריות בשפת הספרות מועטה לדיבור ( 1991 DeMaria, ) . למרות תרומתם, המאמרים הללו בוחנים פחות את האינטראקציה המדוקדקת בין המטופלות שעברו פגיעה לבין הטקסט ואת התיווך של המטפלת בפעולה זו . דרך מקובלת לדון בטיפול בהבעה ויצירה בנפגעי גילוי עריות היא באמצעות הצגות מקרה . ראויים לציון שני מאמרים של גוסטבסון וצ'סטנט מתוך קובץ מאמרים על מיניות, ובכלל זה גם על פגיעה מינית ( Chestnut, 2013 ; Gustavson, 2013 ) . לוטון ואדוארדס ( 1999 ) מתייחסים לביבליותרפיה כאל דיסציפלינה ספציפית בתוך תחום הטיפול בהבעה וביצירה . דרך תיאורי מקרה הם מדגימים טיפול באמצעות סיפורים בילדים שעברו התעללות, ובכלל זה התעללות מינית . גם מאזה, מאגאז וסקאטורו ( 1987 Mazza, Magaz, & Scaturro, ) דנים בטיפול פרטני וקבוצתי בילדים שעברו פגיעה מינית ומראים כי "שימוש דיפרנציאלי בשירה . . . הצטייר כטכניקה תומכת - אגו, אשר מתווך את הביטוי העצמי ומעניק תחושה של תיקוף ושליטה" ( עמ' 91 ) . ג'ונסן ופורסטר ( 2004 ) מרחיבים מעט את היריעה ומלווים את הדוגמאות הקליניות בדיון תאורטי על התהליך היצירתי כאמצעי להתמודדות עם הפגיעה . בהקשר הישראלי, ליאורה זומר ( 2004 ) מתארת טיפול בנפגעת גילוי עריות באמצעות אומנות פלסטית . גילה שקד ( שקד וצורן, 2005 ) מתארת טיפול ביבליותרפי נוגע ללב בילדה החיה במציאות משפחתית של גילוי עריות . מיכל מור ( 2002 ) כותבת במפורש על ההתאמה הייחודית של טיפול באמצעות סיפורי אגדה לילדים נפגעי גילוי עריות . בעוד תיאורי המקרה שנזכרו אינם מתייחסים במפורש לפגיעה בשפה, חלק אחר מן התאוריה הרלוונטית אומנם אינו נוגע ישירות לביבליותרפיה, אך מכיר בחשיבותו של נרטיב לשם החלמה מגילוי עריות . גישה זו מזהה צורך בבניית הנרטיב של חוויית הפגיעה ואריגתה בתוך מרקם החיים כאמצעי להתמודדות עם הטראומה . דגש מושם על בניית הסיפור בטיפול מצד אחד, ועל חשיבות העדות לסיפור זה מצד אחר, בהיותו למעשה "אירוע - ללא - עד" . זוהי טראומה שמבחינה פסיכולוגית מכחידה את העדים לה, כהגדרתם של פלמן ולאוב ( 2008 ) , וכפי שמציינת זליגמן ( 4002ב ) המחילה את המושג "אירוע ללא עד" על טראומה של פגיעה מינית . דשא ( 2017 ) אומרת כי ״התמוטטות העדוּת מתרחשת בגילוי עריות בהיעדר עד חיצוני, ובמקביל - בהיעדר ייצוג פנימי של הורה מיטיב, וכך הילדה אינה יכולה לתת מילים ולעבד את החוויה״ ( עמ׳ 72 ) . הורביץ ( 2000 Horvitz, ) מדגימה שימושים באומנות, ובעיקר באומנות הסיפור הנרטיבי, כאמצעי או כשיטה לעיבוד ולהחלמה מטראומה . היא מבקשת להבין כיצד זיכרונות טראומטיים אצורים באומנות ועוברים טרנספורמציה "לתוך"
|
|