|
|
עמוד:6
של שתי מעבדות צילום באושוויץ . תקופה שנייה של הבלתי- ניתן-לדמיוּן : אושוויץ הוא משהו שאין להעלותו על הדעת, שאין לחושבו ? ובכן, עלינו לחשוב מחדש את יסודות האנתרופולוגיה שלנו ( חנה ארנדט ) . אושוויץ הוא משהו שאינו ניתן להבעה ? ובכן, עלינו לחשוב מחדש את יסודות העדות ( פרימו לוי ) . אושוויץ הוא משהו שאין לדמיין ? יש לזכות את הדימוי באותה תשומת לב שבה אנו מזכים את דיבורם של העדים . המרחב ה אסתטי של הבלתי- ניתן-לדמיון אינו מזהה את ההיסטוריה בקווי הייחוד הקונקרטיים שלה . כיצד רובר אנטלם, מוריס בלאנשו וז'ורז' בטאיי לא הלכו בתלם : בן-הדמות והמין האנושי . בעין ההיסטוריה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 66 כדי לזכור עלינו לדמיין . דימוי ועדות אצל פיליפ מילר : המידיות של המונאדה והמורכבות של המונטאז' . הדחיפות של ההווה "הצילומי" ובנייתם של הדימויים ב מגילת אושוויץ . הדימוי כ"רגע של אמת" ( ארנדט ) וכ"מונאדה" שמופיעה היכן שהמחשבה כושלת ( בנימין ) . משטר כפול של הדימוי : אמת ( ארבעת התצלומים בעין הסערה ) ועמימות ( העשן, הטשטוש, הערך החסר של הדוקומנט ) . המרחב ה היסטורי של הבלתי-ניתן-לדמיון אינו מזהה את המשטר הכפול הזה של הדימוי, הוא דורש ממנו יותר מדי או פחות מדי, בין דייקנות טהורה לבין סימולקרה טהורה . התצלומים מאוגוסט 1944 שנהפכו ל"ייצוגיים", כאיקונות של הזוועה ( רוטשו ) או ל"אינפורמטיביים" כמסמכים פשוטים ( נחתכו ) , בלי לשים לב לפנומנולוגיה שלהם . אלמנטים של הפנומנולוגיה הזאת : "המאסה השחורה" וחשיפת היתר, שבהן דבר אינו נראה לעין , הן האותות ה וויזואליים של תנאי הקיום שלהם ושל עצם מחוותם . הדימויים אינם אומרים את האמת, אלא הם קרעיה, שרידיה החסרים . סף ה למרות הכול בין אי-האפשרות להלכה לבין ההכרח למעשה . "זה בלתי אפשרי . כן . צריך לתאר את זה" .
|
|