|
|
עמוד:13
מבוא : לקראת היסטוריה אנתרופולוגית של המרחב הישראלי - פלסטיני 13 נוכחים בהם כנציגים של קטגוריה ולא כאנשים בשר ודם . ובשעה שחלק מהחוקרים 9 מתבוננים ביומיום כזירה חדשה לבחינת שאלות חברתיות ופוליטיות רחבות יותר, עבור אחרים היומיום משמש מפלט מן העיסוק האובססיבי בפוליטיקה . הכותבים בקובץ זה אינם מתרחקים מהפוליטי אך הנחת היסוד שלהם היא שהתהליכים ה"גדולים" - ובראשם תהליך ההתיישבות הציונית ב"מזרח", המפגש בין החברה היהודית לחברה הפלסטינית, תהליך התגבשותו של קפיטליזם מקומי והבניית מעמדות - כל אלה הם תהליכים שיש להם השפעה מעצבת כמעט בכל תחומי החיים ; לפיכך, גם את ההיסטוריה הפוליטית אי-אפשר לחקור מפרספקטיבה מדינית בלבד . מהנחה זו לא נובעת בהכרח התעניינות במושאי מחקר חדשים ; ההנחה המשותפת למאמרים בקובץ היא כי גם התהליכים ה"גדולים" נטועים בפרקטיקות קונקרטיות של שחקנים חברתיים ( 33 – 32 1992, Comaroff and Comaroff ) . לפיכך, כדי להבין את הדינמיקה שמייצרת את התהליכים הללו ומיוצרת על ידם, עלינו להתבונן בהם מלמטה ומקרוב . עם זאת, ההגדרה "מבט מלמטה ומקרוב" אינה מספיקה . מבט כזה יכול להתבטא בלַקטָנוּת - בתיאור גדוש של "חיי יומיום", "עבודה" או "פנאי" כמטרה לעצמה . המבט באובייקט מצומצם יחסית נועד לבחון שאלות "גדולות" - שאלות הנוגעות להתגבשות המבנה האתנו-מעמדי בישראל, לכלכלה הפוליטית של הממשל הצבאי, להיווצרותו של המרחב הישראלי, ליחסים שבין תהליכים פוליטיים לתהליכים תרבותיים, להשלכות החברתיות והתרבותיות של תהליכי הגלובליזציה וההפרטה, להתגבשותם של נרטיבים היסטוריים ודגמים של ידע, ועוד - ולהאיר אותן באור חדש . בהקשר זה המתודה האנתרופולוגית של "הצבת שאלות גדולות להקשרים אינטימיים" משמשת לנו השראה ( גירץ 1973 ) . גישה זו נעה על ציר כפול : היא חושבת על המקרו דרך המיקרו ועל המיקרו דרך המקרו ( גירץ 1973 ; 1980 Cohn ) . מחד גיסא, היא מתבוננת בתהליכים היסטוריים כתהליכים הנטועים בפרקטיקות קונקרטיות של שחקנים חברתיים המשתתפים בעיצובם, בלי לדעת כיצד יתפתחו ; הודות להטרוגניות של המרחב החברתי, תהליכים כאלה הם בהכרח פתוחים, רבי-פנים ולעתים רוויי סתירות . מאידך גיסא, גישה זו אינה שוכחת שהאתרים הספציפיים שבהם אנו מתבוננים הם חלק מתהליך היסטורי רחב יותר, אשר את "מבנה העומק" שלו אפשר לעתים לזהות רק בדיעבד . המבט מקרוב מאפשר לפרק את האחדותיות של הסובייקטים ההיסטוריים ולהימנע מנרטיבים טלאולוגיים . למשל, במקום לתפוס את "המדינה" כישות אחדותית, תשומת הלב מופנית לגופים ולשחקנים קונקרטיים, שלעתים משתפים פעולה זה עם זה להשגת מטרות מסוימות ולעתים מתחרים זה בזה, כפי שמדגים למשל מאמרו של בני נוריאלי על הממשל הצבאי בלוד בשנה שלאחר כיבוש 9 . ראו למשל רזי 2009 ; כהן 2013 ; הירש 2014 ; 2005 LeVine .
|
|