|
|
עמוד:11
שיחות על תקווה ישראלית | 11 משפחתו של הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ראובן ( רובי ) ריבלין, עלתה ארצה, במצוות הגאון מווילנה, בשנת תק"ע, 1809 . המטרה היתה לבנות את הארץ ולקבל את פני המשיח . מעשה שקדם לאמונה או להפך . הנשיא ריבלין מספר כיצד ישנו בני המשפחה בנעליהם, דרוכים ונכונים לקראת המשיח, שמא יגיע באישון ליל, בלי שישימו לב . זה סיפור משפחתי שעובר מדור לדור בירושלים ואולי מעצב מדור לדור את היחס למדינה שהיתה לאתחלתא דגאולה . כשהנשיא מדבר על המשפחה שלו אני חושב על המוצבים בתעלה, ברמה, בלבנון וברצועת עזה . על השינה בנעליים צבאיות בכוננות . מאות אלפי חיילים שהתגייסו כי המשיח עדיין לא בא . הנעליים כסמל לסיכונים ולתקוות . משפחתו של הנשיא ריבלין לא זכתה לראות את המשיח כשגרביים ונעליים לרגליהם אבל חיילים רבים נאלצו לקפוץ ממיטותיהם כשגרביים ונעליים לרגליהם, ולהילחם . התקווה המשפחתית שהנשיא ריבלין מתאר בהתרגשות היא אותה תקווה שהביאה משפחות מתימן להתיישב באמצע ירושלים, ממול לחומות, התקווה שהביאה דורות של חלוצים לעזוב את הבית ולהפריח את השממה, אותה תקווה שמניעה עד היום צעירים ישראלים להאמין במדינה ולהקריב למענה . "חלמנו אלפיים שנה", אמר לי הנשיא ריבלין בשיחה הראשונה שלנו על הספר הזה, "חלמנו לחזור לארץ . והנה הצלחנו : מעולם
|
|