|
|
עמוד:10
10 | אריאלה פרידמן ביקורת חריפה על האפרטהייד . ההשוואה בין שתי המדינות שהכרתי — דרום אפריקה וישראל — חיזקה את גאוותי בישראל, במדינה שמושתת על ערכי השוויון והצדק . הסדק הראשון בשריון הפטריוטיות שלי, באמונה העיוורת בצדקת דרכנו, קשור גם הוא בביקור בדרום אפריקה . הייתי אז בת 17 . דיברתי עם דודי, פסיכיאטר שאהב להקניט, וכששוב נקלענו לוויכוח על עוולות האפרטהייד, הוא אמר פתאום : "ומה אתם עושים לערבים ? אתם יותר טובים מאתנו בדרום אפריקה ? הרי גירשתם אותם מאדמותיהם והם הפכו לפליטים, ובישראל אתם מחזיקים אותם תחת ממשל צבאי . ואת חושבת שיש שוויון בין יהודים וערבים בארץ שלך ? " נדהמתי . אף פעם לא שמעתי מישהו מדבר כך . לרגע עוד חשבתי שהוא מתלוצץ, מקניט כהרגלו, אבל הוא היה רציני . הגנתי בכל כוחי על ישראל שלי, אבל משהו קרה לי שם, משהו נבקע . כשהתגייסתי לצה"ל, עלו בי פה ושם שאלות על מבצעים שנעשו, מלים שנאמרו, אבל הייתי כל-כולי מושקעת בצבא . הדרכתי טירוניות ולאחר מכן הייתי קצינת ח"ן בגולני . בלימודיי לתואר ראשון בעבודה סוציאלית היו בכיתה שלושה ערבים . זה היה בשנות השישים המוקדמות, וביישובי הערבים עדיין היה ממשל צבאי . הסטודנטים הערבים שלצדי היו לי כה זרים, כאילו באו מפלנטה אחרת . נמשכתי לדבר איתם, אבל הייתי גם נבוכה בגלל הממשל הצבאי . אני זוכרת שהתפלאתי איך הם קיבלו את המציאות הזאת בהכנעה . שניים מהם היו מסח׳נין ואחד מטייבה, שמות יישובים שלא היו מוכרים לי אז . כשנסעתי לארצות הברית ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה, פרץ חבר ללימודים אל הסדק ההוא שנוצר בדרום אפריקה ופתח אותו לרווחה . הוא היה בחור אפרו-אמריקאי שהשתחרר מצבא ארצות הברית והיה בעל מודעות פוליטית מפותחת . עברתי אצלו
|
|