|
|
עמוד:9
הקדמה 9 אך כל הימים המיוחדים האחרים – החלים במהלך השבוע, החודש והשנה – הם כבר מעשה ידי הדת והאדם, וראש וראשון להם הוא יום השבת, מתרומותיו הגדולות של עם ישראל וספר-הספרים לאנושות כולה . עצירת המהלך היומיומי אחת לשבוע והטענת עשרים-וחמש שעות, מערב עד ערב, במנוחה ורוגע, באווירה המאפשרת עיסוקים אחרים במסגרת הפרט, הבית, המשפחה והחברה, הם צורך בסיסי של חיים שיש בהם טעם . דומה כי ללא קשר לרמת שמירת המצוות האישית, הכול יודו כי "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת ( = השבוע ) כמו שהוא בשבת" ( בראשית רבה, פרשה יא ) . והנה, אט-אט התמלאה השנה בעוד ועוד ימים מיוחדים, וכבר בתורה ( פרט לשבת וליום החודש ) מצאנו את שלוש הרגלים ( חגי טבע וחקלאות שהוטענו גם בממד היסטורי ) , את ראש השנה, "יום תרועה", ואת יום הכיפורים . על ימי הצום הכרוכים בחורבן הבית השני מעיד כבר הנביא זכריה ( ח, יט ) , ואת ימי הפורים הנחילה לנו מגילת אסתר . והנה, כשבא הצורר הגדול, המן, לגנות את עם ישראל בפני המלך אחשורוש, אמר עליהם כי "יֶשְׁנוֹעַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָוְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם" ( אסתר ג, ח ) , ואכן מתייחד עם ישראל – כמו כל אומה ולשון, מאז ומתמיד – בחגיו ובמועדיו, אלא שהמן הביא את הדברים לשם גנאי, ובעיקר בשל המשך הדברים, "וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְאֵינָם עֹשִׂים" ( שם ) . "דת" במגילת אסתר פירושו חוק ( ולאו דווקא בעל אופי דתי ) , אך המדרשים לפסוק זה הסבו את דברי המן על לוח השנה היהודי ושמו בפיו דברי שִׂטנה שראו את מועדי השנה היהודיים באור מגונה, כימים שבהם מנצלים הסוחרים היהודים את חגיהם כדי לעשוק את העולם הנוכרי, וכימים המוקדשים לזלילה לא מבוקרת והוללות : "כאשר אנחנו מבקשים לקנות מהם, מיד סוגרים עלינו את השווקים ומלגלגים עלינו וגורמים הפסד בממוננו . אחד לשבעה ימים שבת, אחת לשלושים יום ראש חודש, בניסן פסח, בסיוון עצרת ( = שבועות ) , ויש להם חודש שמפסידים בו את ממונו של העולם : ראש השנה, והיום הגדול ( = יום הכיפורים ) וחג הסוכות שמונה ימים . כל היום אוכלין ושותים ומשתכרים ויוצאים ויושבים ומבזים את המלך" ( מדרש אבא גוריון, ג, בתרגום מהארמית ) . זו הצגה משפילה של הלוח היהודי, שכמותה מצאנו גם במהלך הדורות מאוחר יותר, ועיקרה חוסר היכולת להבין את חשיבותם של ימים אלו לאדם ולחברה, כימים להרהור, התקשרות אל העבר ההיסטורי, מנוחה וגיוון באורח החיים . והתמונה הולכת ומתעשרת : לימי החנוכה זכינו מאוחר יותר בעקבות אירועי מרד החשמונאים במאה השנייה לפני הספירה, אך מתקופת הבית השני יודעים אנו על מספר גדול יותר של ימים מיוחדים בשנה, שחשיבותם הביאה לכך שלא נהגו להספיד בהם את הנפטרים או לא לצום בהם . ימים אלו רשומים בחיבור הקרוי "מגילת תענית" ( שעניינו, למען האמת, בימים שבהם אין להתענות ) , ובין השאר נמנים בו יום י"ד באייר – "פסח שני", שבזמן שהמקדש עמד על תילו הביאו בו את קורבן הפסח כל מי שלא יכלו לעשות זאת בזמנו – וכן כ"א בכסלו, "יום הר גריזים", שבא לציין את החרבת המקדש השומרוני בידי מלך מבית חשמונאי, ו"יום ניקנור", הוא י"ג באדר, שבו גברו יהודה המקבי וצבאו על המצביא היווני והרגוהו, ועוד כיוצא בהם . מרביתם של ימים מיוחדים אלו נשכחו ונעלמו עם הזמן, אך הם היו בבחינת מורי דרך לדורות שבאו אחריהם אשר הוסיפו לרשימה זו, מאז תקופת חז"ל או ימי הגאונים ואף מאוחר יותר, את ראש השנה לאילנות ( הוא ט"ו בשבט, שנעשה בארץ ישראל גם לחג הנטיעות ) , את תענית אסתר ( י"ג באדר ) , את מנהגיהם של בני הגולה לחוג יום טוב שני של גלויות
|
|