|
|
עמוד:10
נוהאד עלי, רימאא דעאס 10 הסכסוך היהודי-ערבי החל, למעשה, עם ההגירות הראשונות של יהודים לארץ-ישראל / פלסטין : המהגרים הציונים חלמו לבנות בה "בית לאומי" ואילו המקומיים ראו בה את ביתם ואת המתיישבים החדשים כבלתי רצויים . עד שנת ,1947 חיו יהודים וערבים בישראל-פלסטין בשכנות סבירה, חרף האירועים של אמצע שנות ה- 30 של המאה ה- 20 . האוכלוסייה באזורים רבים של הארץ הייתה מעורבת ובחיי היומיום התקיימו מגעים ישירים בין שתי האוכלוסיות . המושבות החקלאיות שהקימו היהודים העסיקו פועלים ערבים ורופאי עיניים יהודים טיפל בחולי הגרענת המוסלמים . שיתוף פעולה הדדי התקיים ונמשך למרות תקריות מקומיות . במידה רבה, הסכסוך הציוני-ערבי התרחש מתחת לפני השטח ( סמוחה 1002א ) . התפנית חלה ב- ,1948 עם פרוץ המלחמה - ה"נכבה" - וגירושם של כ- % 80 מהאוכלוסייה הערבית הפלסטינית . מרוב מושרש בעריו ובכפריו, הפכו הערבים הפלסטינים למיעוט חלש הסובל מהדרה ומאי-שוויון, הנתון תחת שלטון ישראלי . הם הפכו לאוכלוסייה שיתמותה כפולה : יתמות מצד עמם שממנו התנתקו, ויתמות מצד מדינתם שרואה באזרחיה הערבים סיכון ביטחוני ( עלי 2014 ) . איש לא חזה שכפרים ערביים שלמים ינושלו מאדמתם ושתושביהם לא יורשו לשוב אליה . מוריס ( 1997 ) , בניגוד לדעת רבים ( למשל, בוימל 2007 ) , סבור שהגירוש לא נעשה לפי תוכנית שהוכתבה "מלמעלה" . לדידו, לא הונחה תוכנית כזאת במטה הכללי הצבאי ולא במוסדות המדיניים, אלא היא נולדה מכורח הנסיבות והפכה לעובדה קיימת : אלפי בני אדם נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים שחיים כיום במחנות בחסות ירדן, מצרים, סוריה ופלסטין . מדינות אלה לא נעלו את שעריהן בפני הפליטים, אך הן גם לא הסכימו ליישבם בארצותיהן . הפליטים הפלסטינים נתפסו כנטל והמגמה הכללית הייתה להשיב את הפליטים לישראל . האוכלוסייה הערבית, שנותרה בגבולות מדינת ישראל בשנת ,1949 מנתה כ- 156,000 נפש . באבחה אחת היא הפכה מרוב למיעוט חלש שאיבד את האליטות שלו ואת מעמדו הריבוני . באפריל ,1949 נוספו לאוכלוסייה זו 30,000 תושבי ה"משולש", במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן . בה בעת, גדלה אוכלוסיית היהודים בשל המתיישבים החדשים שהגיעו אליה בעלייה ההמונית, והערבים הפכו למיעוט קטן, כ- % 12 בלבד מאוכלוסיית ישראל ( סמוחה 1002א : 254 ) . האוכלוסייה שנותרה בארץ בנסיבות אלה נשארה ללא הנהגתה הפוליטית
|
|