|
|
עמוד:44
גיליון 82 אוקטובר 442018 הגזמה עלולה להקנות למודיעין תדמית של גוף מחולל פאניקה, בלתי מקצועי ואולי אף מפוחד . אנשי מודיעין אינם ששים להודות במסקנה זו, ולעולם יטענו כי אם כבר נגזר עליהם לטעות, יעדיפו תמיד לשגות לצד החומרה העיסוק התקשורתי הנרחב במלחמת יום הכיפורים לרגל יום השנה לפריצתה העניק פרספקטיבה והזדמנות נוספת להיווכח בתוצאות ההרסניות העלולות להיגרם מעריצות מחשבתית, מניצול כוח השררה להטלת מורא, מדיכוי דעות מיעוט, מביזוי כל ביקורת, מחשיבה קבוצתית ומדעתנות שחצנית . השאלה שחזרה ועלתה בכל דיון הייתה אם ההפתעה של אז יכולה לחזור על עצמה . הייתה זו שאלה צפויה, אך כיום אין זו בהכרח השאלה החשובה ביותר . יש שיאמרו כי בימינו כבר מיותר לעסוק בה, שכן המציאות הפוליטית ויחסי הכוחות השוררים בינינו לבין שכנינו – כמו גם היכולות המודיעיניות ונוהלי העבודה הקיימים בקרב גורמי ההערכה במדינה – השתנו ללא היכר לטובה מאז אותם ימים . לפיכך הישנותה של טעות המלחמה ההיא – החמצת התרגשותה של תקיפת פתע על ידי צבאות סדירים – נראית עתה רחוקה, אם לא בלתי אפשרית . עובדה היא כי זה עשורים לא פרצה ואף לא תוכננה מתקפת פתע ערבית דוגמת זו של אוקטובר 1973 . אף על פי כן מותר לקבוע כי הדיון העקרוני בשאלת האפשרות להישנותה של הפתעה כזאת אכן מוצדק . כמו במעשה יציאת מצרים, בכל דור ודור מצווים אנשי מודיעין לספר בהפתעת המלחמה כדי להטמיע בקרב חוקרים, שלא ידעו את לבטי ההערכה שקדמו למלחמה ההיא, את מחירה הנורא של התרעה מאוחרת . אולם אסור שהדיון בטעות אי - ההתרעה ב - 1973 יאפיל על הצורך לדון בהתפתחותה של טעות הפוכה - נטיית אנשי מודיעין להרבות בהערכות ובהתרעות יתר ולחסוך בהערכות מקלות . כפי שינומק להלן, מייצגת נטייה זו את הבעיה הטיפוסית והרלבנטית יותר למציאות ההערכתית של זמננו . התרעתית זו . על סף פריצתה של מלחמת יום הכיפורים הסתאב ביטחונם העצמי של קברניטי המודיעין והמדינה לכדי היבריס ואובדן שיקול הדעת . אולם, הפיצוי המחקרי של מחדל זה הניב במשך השנים זהירות יתר שהתעצמה, ובמובן מסוים כמעט התקדשה, לכדי יראת מעריכים וחוסר נכונות ליטול סיכון כלשהו . קיבעון בקצותיה של כל הערכה ייטה בהכרח להנציח גם טעויות . אולם בעוד שמחירה של אי - התרעה ידוע כיום לכל חוקר, ומהווה לכן גורם מדרבן לערנות, מחירן של הערכת יתר ושל התרעת שווא נתפס על ידי רבים וטובים כבלתי נמנע - ולפיכך כנסבל ואף כנסלח . כלקח מן ההפקרות המודיעינית ששררה לפני מלחמת יום הכיפורים, מתקבלת כיום דריכות התרעתית כהלך רוח הערכתי טבעי והכרחי . זאת בעיקר במצבים המוגדרים על ידי המודיעין כעתירי אי - ודאות . במצבים כאלה ייטה המודיעין בדרך כלל לפרש היעדר מידע ביחס לכוונות וליכולות של האויב באופן חשדני, המייחס לו יכולות מסוכנות של הסתרה ושל הונאה, ולא היעדרן של כוונות ושל יכולות כאלה . מול ביקורתיות ממסדית להערכות חסר, לא התפתחה במודיעין ובממונים עליו הסתייגות דומה ממשמעויותיה המזיקות של המעטה בעוצמתנו ושל הערכת יתר של יריבינו . אדרבה, התבונה המחקרית המקובלת מזהה כיום את צו האחריות עם ערך הזהירות . לפיכך בפולמוס השכיח במשכנותיו בין מרגיעים למתריעים, מכריעה בדרך כלל דעתם של אלה האחרונים . האקלים ההערכתי שנוצר לאחר הפתעת מלחמת יום הכיפורים מעודד חשיבה על המקרה החמור ביותר . כפועל יוצא, לא רק שמגלים סלחנות וכמעט אין באים חשבון עם חוקרים שהפריזו בהערכתם, אלא מרבים לחבוט דווקא באלה המעיזים לבשר טובות . היוצרות התהפכו : אם לפני מלחמת יום הכיפורים היו אלה המתריעים בשער שנדרשו להפגין אומץ לב הערכתי, דומה כי היום נתבעת תכונה זו דווקא מצד צופי ההזדמנויות . אין מדובר כאן רק בדיון אקדמי . להפרזה שיטתית בכוחו וברוחו של היריב יש פוטנציאל חמור לגרימת נזק . הגזמה עלולה להקנות למודיעין תדמית של גוף מחולל פאניקה, בלתי מקצועי ואולי אף מפוחד . אנשי מודיעין אינם ששים להודות במסקנה זו, ולעולם יטענו כי אם כבר נגזר עליהם לטעות, יעדיפו תמיד לשגות לצד החומרה . כשהם מוצאים את עצמם מתמודדים עם הערכות הנוגדות את אזהרותיהם, יתריסו אותם חוקרים כי אלה משקפות משאלות לב, ולפיכך זו פרשנות פחות אחראית של המציאות . על כך יש להשיב כי גם הערכות מחמירות, ואולי דווקא הן, עלולות להתגלות כפתרון בלתי אחראי לבעיה מחקרית נתונה . הסכנה : חיזוק הקיצוניים נזקה העיקרי של התרעת יתר ידוע ומוכר לכול . גופי הערכה, המרבים להשמיע קריאות "זאב זאב" שלא התגשמו, מסתכנים באובדן אמינותם ובערעור הסמכות והמוניטין של השירות שהם מייצגים . יש לזכור כי עיוורון הערכתי עלול להיות פועל יוצא לא רק של אפלה מודיעינית, אלא גם של הבזקי התרעה תכופים ומסמאי עיניים . אינפלציה בהתרעות שלא התממשו עלולה להוזיל את ערכה של התרעת אמת דווקא ביום פקודה . יתר על כן, המשאבים הרבים והאנרגיה המחקרית המופנים להפקת התרעות – דהיינו מודיעין לצורכי סיכול קצר טווח – אינם יכולים שלא לבוא על חשבון היבטים חיוניים אחרים של מלאכת המודיעין . בין אלה ניתן למנות אפילו התרעות מדיניות ארוכות טווח, שאינן מוכוונות לשימוש בכוח . נזקה של הפרזה אינו מצטמצם רק לתחום המודיעיני . בתהליך קבלת ההחלטות הרווח בארץ, פירוש מחמיר עקבי של נתוני המצב עלול להסיט, גם כיום, את שיפוטם של הקברניטים לכיוון אחד בלבד . אימוץ בלתי ביקורתי של הערכות יתר עלול לשוות לקברניטים – בקרב אויבים, אך בעיקר בעיני ידידים – דימוי של חוסר ביטחון ושל אובדן דרך, ולהפקיע מהם מגוון חשוב של אופציות לקביעת מדיניות . בראייה מדינית, הבלטת גישתם של קיצונים בצד האחר, התבססות על גישה זו וראייתה תסמונת ההתרעה הטיעון המרכזי של מאמר זה הוא כי במקרים רבים, משקפת כיום תרבות המודיעין הרווחת במקומותינו תיקון קיצוני מדי של גורמי היסוד שעמדו בבסיס ההחמצה המודיעינית של מלחמת יום הכיפורים . בעוד שאז לקו חוקרים במודיעין בביטחון עצמי מופרז ובזלזול מתנשא ביכולת האויב, הרי שכיום הם נוטים להמעיט ממשמעות עוצמתה של ישראל ולהאדיר את יכולותיהם ואת נחישותם של אויביה . כאנטיתזה לשאננות וליוהרה שפשו בתקופה שקדמה למלחמה ההיא, התפתחה בקרב רבים בקהילת המודיעין בארץ "תסמונת ההתרעה" . זו מתבטאת אצלם בחיפוש ובהבלטה של התפתחויות ושל תחזיות שליליות . אין, כמובן, שום פגם בצורך של ארגון מודיעין להזהיר ולהתריע . ככלות הכול, זהו המנדט הבסיסי וסיבת קיומו הראשונית של כל גוף ביון באשר הוא . העובדה כי גופי מודיעין בכל העולם נוטים, מעצם טבעם, לשמרנות בניתוח סיכונים, מחזקת את הטענה כי בתנאים הייחודיים השוררים במזרח התיכון זוהי תכונה טבעית, אם לא הכרחית, לניהול מודיעיני תקין בארץ . אף על פי כן, דומה כי לעתים תכופות מדי משקפת אצלנו תסמונת ההתרעה אינרציה וקיפאון מחשבתיים, שאין להם הצדקה . ראוי לחזור ולעמוד על שורשיה, על מאפייניה ועל חסרונותיה של תפיסה
|
|