|
|
עמוד:5
גיליון 82 חשוון תשע״ט 5 התמונות . באותו הזמן קיבלנו בגוש קמ”ן חדש, רומי בן פורת . קמ”ן הפיקוד היה אבשלום שמואלי, שלא הייתה בינינו כימיה גדולה" . הוא כתב ספר על סיני . “יש חוברת שכתב שמואלי בפיקוד הדרום . ערן היה קמ”ן הפיקוד לפני שמואלי, עד שהוא עשה תאונת דרכים והתנגש עם האוטו שלו בטנק . אז מוניתי, למשך שנה וחצי כמעט, לקמ”ן דרום בדרגת סרן . זו הייתה תקופה מעניינת, שבה החליף פיקוד הדרום את ההגדרה שלו . פעם הוא נקרא פיקוד הדרום, ופעם מפקדת הדרום - לפני מלחמת סיני . אני ואברהם יפה, מח”ט 9 במלחמת סיני, היינו צדים ביחד . הבאתי את הקרניים של הצבאים הביתה . הכנו אז את מחסני החירום לקראת מלחמת ששת הימים . זו הייתה תקופה שבה התבססנו בחיי המשפחה בבאר שבע . אז נולדו אורית וליטל . גרנו בעיר עשר שנים” . “עד הבוקר הצבא המצרי כבר התחיל להיכנס לתוך סיני” ב - 1967 הדרך של שגיא תפסה כיוון מעניין . “אחרי מלחמת ששת הימים חזרתי הביתה ורציתי להתמנות לקמ”ן פיקוד הדרום . אהרל’ה יריב אמר לי שאני לא אהיה קמ”ן דרום עכשיו . הוא ביקש שאלך לבה”ד 3 במחנה דורה ואבנה שם קורס קמ”נים, משום שהיה לי ניסיון במלחמה אחת . התחלתי להקים קורס קמ”נים כמו שרציתי . עד היום מגיעים אליי אנשים שהיו חניכים שלי בקורס וטוענים שהייתי קשוח ושהפחדתי אנשים . לא ניסיתי להיות מפחיד, אבל כנראה שזו הייתה תקופה שבה הייתי טיפה קשוח . אחרי שסיימתי להעביר את קורס הקמ”נים, עברתי למכללה לפו”ם, שם קיבלתי טלפון מאהרל’ה שביקש שאבוא למשרדו . כשהגעתי הוא הודיע לי שאני אהיה קמ”ן פיקוד הדרום וגם אמר לי ש’כרגע שקט שם, ושלא תהיה מלחמה ’ . לא עבר חודש ויום אחד הגיע מידע, שהצבא המצרי מתחיל להיכנס לסיני . כולם היו אז בירושלים ואני נשארתי בפיקוד . זה התחיל בלילה, ועד הבוקר הצבא המצרי כבר התחיל להיכנס לתוך סיני . “לקחתי את הג’יפ ונסעתי לירושלים . תפסתי את אלוף הפיקוד דאז, שייקה גביש, והסברתי לו את המצב . שייקה לא התבייש, הוא ניגש ישר לאהרל’ה, שהיה עמו על הבמה במצעד צה”ל, וזה השיב לו בתגובה ‘שום דבר’, שלא אתרגש . חזרתי דרומה וכל הזמן קיבלתי מבזקים על המצב, על עוד יחידה מצרית בהיערכות חדשה . לקראת לילה כבר היו בסיני הרבה יחידות . ירד הלילה וכולם חזרו מירושלים . לגביש היו לי חדשות שבקושי הצלחתי להגיד, שבעצם כל הצבא המצרי נמצא בסיני . “בשלב זה הרגשתי שפספסתי את עצמי כקמ”ן . המינוי שלי היה בפסח, ב - 24 באפריל, חודש לפני האירועים . הקמ”ן לפניי היה מאיר מאיר והיו בינינו יחסים יפים . הוא היה בתפקיד שלוש שנים . אמרתי לשייקה, שאולי כדאי שיביא קמ”ן ותיק לסייע, כי נראה שאכן תהיה מלחמה . שייקה אמר לי שאני אהיה קמ”ן טוב יותר, שאשאר ושלא אדאג . כך התחלתי ברגל ימין את תפקידי כקמ”ן דרום . כמעט כל מה שרציתי - עשיתי . ערב המלחמה הוצאתי את כל התצפיות ארוכות הטווח שלי לגבול ישראל - מצרים . הקמתי ‘טייסת’ של סיור אוויר ( באותה התקופה, מטוסי הקישור והסיור הוכפפו, ככלל, למודיעין, ר”כ וב”מ ) . היה לי אז ע’ קמ”ן בשם צביקה שילר ( לימים – קמ”ן פיקוד הדרום וקצין המודיעין הראשי, ר”כ וב”מ ) . תכננתי בהתחלה שהם יטוסו משדה תימן ובהמשך יעברו לביר חסנה אם יתאפשר, וזה אכן מה שקרה . "כשהתגייסתי לצבא היו צילומי אוויר, אבל את תוצאות הפענוח שלהם איש לא ראה - אלא אם עברו כמה חודשים . לקבל את התוצאות היה כמו קריעת ים סוף - בשלב הראשון לקבלן, ובשלב השני לשים אותן על המפה . התקבל נייר ( טלפרינטר ) ארוך עם נקודות ציון וקצת שמות . בסופו של דבר מדובר על כ - 50 נ”צ, ולכן לא היית מסיים לפענח אותם גם עד סוף המלחמה . . . לטובת העניין הקמתי את קבוצות הפענוח . לקחתי מפענחים, הצמדתי אותם לשדות התעופה, נתנו להם אמצעי תקשורת . זו הייתה התחלת מרכזי הפענוח הזירתיים . הייתה לנו האזנה, שלקחתי איתי לחפ”ק . לפני מלחמת ששת הימים היה תרגיל גדול בדרום, שבו נתנו לנו לקחת את האמצעים . אבדו עקבות בשטח של טנקים, חטיבה שלמה של שריון עברה והותירה פס של ‘פודרה’ לאורך כל סיני . כך, אמצעי ההאזנה שלי פשוט הלכו לאיבוד . מאותו הרגע הבנתי שהמאזין נוסע איתי . היה לי מאזין יוצא מן הכלל, הארי קדר, וכן שבתאי בריל, כך שלגמרי הייתי מסודר מהבחינה הזו . זחל”ם ההאזנה היה איתי בחפ”ק לאורך כל הדרך” ( היה זה לקח ממלחמת סיני, שבה לאלוף הפיקוד לא היה חפ”ק, ר”כ וב”מ ) . “במלחמת ששת הימים חילקנו מפות של קדמת סיני . כוח המשימה המצרי שהיה בביר חסנה התקפל, היינו במרדף אחריו ללא מפות . בהתחלה לקחו מפה מעיתון, בקנה מידה אחד למיליון, אבל מהר מאוד הבאנו מפות . בדרך זו הגענו לתעלה, אף שהפקודה המפורשת הייתה לא להגיע אליה . הצבנו 11 – 12 עמדות תצפית על התעלה . בהתחלה הם התמקמו באוהל, עם כמה שקי חול מסביב ומשקפת ארוכת טווח . עמדת תצפית אחת, שהייתה בקצה האי אל - בלח, כמעט ולא החזיקה מעמד . בהמשך ראינו מן האגף את כל תרגולי הנחיתה המצריים . אפשר לומר שפיתחתי את התחביב שלי - לקחת ג’יפים ולנסוע למקומות שלא הייתי בהם, להכיר כל פינה ולהתחיל לעדכן תיקים, כי עכשיו זו כבר מלחמה חדשה וכל התיקים לא שווים שום דבר . המשכתי לקיים את הקשר עם הכוחות בסיני בזמן שסיירתי שם . הקמתי בסיס סיורים בשטח . כל יום ישבנו בחמ”ל של פיקוד הדרום . ישבתי וקלטתי את מילת הקוד ‘עאצפה’ . שאלתי מה זה וענו לי ‘סופה’ . התחלתי לקלוט – התחילה מלחמת ההתשה . לא הייתה שום כוננות על הפרק עד ששמענו שמחר בשמונה יהיה ‘עאצפה’ . בשמונה בדיוק התחיל מטח ארטילרי אדיר, שאפשר היה לראות את ההבזקים שלו מהצפון עד פורט תאופיק . למודיעין לא היה מושג מה הולך לקרות, רק שזה יהיה גדול . המשמעות היא שכולם צריכים להתמגן, ולהיכנס למחסה . נהג הג’יפ שלי, מוט’לה, היה מאחור . מאש הארטילריה הג’יפ נקבר יחד איתו . מיד התחילו לחפור כדי להוציא אותו משם” . מה ידעתם לגבי “סופה” ? “ לא ידענו איזו ‘סופה’ הולכת להיות, ולאיזה כיוון כל זה הולך . ידעתי שקורה משהו בתחום הארטילרי, אבל לא מה ואיפה . כבר תקופה ישבנו בתעלה וספגנו מטחי אש מדי פעם . כל זה היה באחריות פיקוד הדרום . כך עלה הצורך בהקמת אוגדה - משום שהפיקוד לא יכול היה להשתלט על כל זה . “פעם הייתה רכבת שנסעה לאורך התעלה, הביאה מים לאותם מעוזים עם אריק שרון . "אריק עמד עם הבולדוזר שלו, פתח את גדר האבנים וניווט אל התעלה . הוא נסע ראשון ויחד הגענו לתעלת סואץ"
|
|