|
|
עמוד:14
ילדים , היא לא אוהבת ללמד , היא לא אוהבת את המנהל , אז למה היא כאן ? תמיד היה נדמה לי שרוב מוריי הגיעו לכיתה כדי לפרוק עלינו את מתחי היום יום . חשבתי לעצמי , מה היא עושה בצהריים , מי הילדים שלה ? מי בכלל מצליח לאהוב אישה כזו ? ובאשר לכיתה , לא אהבתי את העניין הזה שמכריחים אותנו לשבת בכיתה ולהתדיין , לבלות יחד שעות רבות . הרגשתי שהמסגרת הזו מאולצת ולא חביבה . אירועים חברתיים יותר כמו טיול , שבו הייתי אמור לעזוב את אזור הנוחות שלי לכמה ימים , תחרויות מחוץ לעיר , הכנת שיעורים עם חברים בקבוצה ועוד היו שנואים במיוחד ( זיו , בן . ( 50 סיפוריהם של אוהד ושל זיו , אנשים מבוגרים , שימי בית הספר מאחוריהם מזה זמן רב , מתארים את תמצית חוויותיהם וזיכרונותיהם מתקופת הילדות בכלל ומבית הספר בפרט . זיכרונותיו החברתיים של אוהד הם טובים , משמעותיים ומשמשים לו כמשענת נוסטלגית . עבור זיו , בית הספר הוא בבואה שלילית של חיי ילדותו , סיוט של ממש . כמו שאר המרואיינים , שניהם הוזמנו לספר באופן חופשי את חוויותיהם מבית הספר , מבלי לכוון אותם לדבר על הדחייה שחוו . כמו רוב המרואיינים , הם קטלגו את עצמם באופן אינטואיטיבי , דיכוטומי ומודע כאחד משני טיפוסים : מי שזוכר את בית הספר כחוויית חיים חיובית ואת עצמו כחזק ומצליחן בתוכה , או מי שזוכר את בית הספר כחוויית חיים שלילית ואת עצמו כאומלל וחלש בתוכה ; מצליח או נכשל , אהוב או שנוא , מקובל או דחוי . לא תמיד המספרים או מאזיניהם יודעים בביטחון אם זו האמת האובייקטיבית או הסתכלות סובייקטיבית שלהם על המציאות . אף כי המהירות שבה שייכו את עצמם ואת חוויותיהם הפתיעה אותי בתחילה , מאוחר יותר גיליתי שהיא תואמת את הדיווחים בספרות . המיון העצמאי של אוהד ושל זיו הוא פרי קטלוג שלמדו לעשות כבר בילדותם , אבחנה שאימצו כחלק מזהותם . ההבחנה הזו בין קבוצות – נורמלי / לא נורמלי , חזק / חלש , סטטוס גבוה / סטטוס נמוך , וכן תוך הקבוצה / חוץ הקבוצה – היא סוג של קטגוריזציה חברתית , המלווה לרוב בכינויי גנאי הלועגים למראה חיצוני או להתנהגות כלשהי ומבחינים בין בני נוער המשתייכים למעמדות שונים באופן שאינו משתמע לשתי פנים עבור
|
|