פתח דבר

עמוד:13

מצטיין , שמקסים את מורו בתאוות הידע שלו ובהתקדמותו המטאורית בלימוד . יתרה מזו , הרמב " ם ורבותיו העדיפו את התלמיד הגאוני שאינו זקוק למורה כלל . למתבונן מן הצד נראה כאילו הם נפחו במסתרים אש בלפיד ידע העובר בחוג צנוע של מביני דבר מתוך דבר . אף על פי כן , עמדתם היא חדשנית ומודרנית . עמדה זו מאמינה שהידע באשר הוא , גם ברמתו הגבוהה , הנדירה והכמו - אלוהית , הינו פרי של חקירה אנושית . תובנה זו מחייבת את מי שמעביר את תוכני הידע להתאימם לכשריה השכליים של התודעה האנושית ולהוכיח לה את אמיתותם . בחרתי לפרוש את משנתו החינוכית של הרמב " ם מתוך דגש על ארבעה נושאים מרכזיים , השלובים זה בזה , והם : השפה השכלית ( פרקים א , ב ); מגרעותיו ויתרונותיו החינוכיים של הדמיון ( פרקים ג , ד ); הארוס החינוכי , כלומר הדרבון ללמידה מאהבה ( פרק ה ); והיחס לתלמיד מצטיין ולתלמיד הנחשל ( פרקים ו , ז ) . סוגיות אלו כולן קשורות בקידומה של תפיסת הדת השכלית של הרמב " ם ובדחייתה של הדת ההיסטורית-דמיונית , בקידומו של המימוש האינטלקטואלי האישי , ובהעדפתו על פני המוסר הבין - אישי . הגישה החינוכית של הרמב " ם ניכרת בהבנה שפעולת החשיבה אינה מתרחשת באופן ספונטני , וגם לא מתוך ציות עיוור . על המחנך הרמב "מי לעורר בלב תלמידו דחף עצמי , רצון ואהבה . עידוד האהבה מצדיק את שילובה של " תחבולה " חינוכית , שבה המחנך מתאים את תוכני הידע הנלמד לתודעת התלמיד , אפילו במחיר הפחתת שכליותם , ובהכרה שהיעד הציבורי של הפצת הידע משתווה ליעד האישי של מימוש הידע . תורות אלו הצגתי באמצעות שני נושאים מסקרנים ומסעירים , הנוגעים בתשוקה לפצח את תעלומת החיים : אהבה ומוות . אין פלא שהם זכו לפירוש חדשני ומהפכני של הרמב " ם . האהבה מייצגת את הרדיפה אחר העונג והנועם האינסופיים , את ההשתאות ואת הסקרנות המופנות אל מה שמעבר . ואילו המוות מייצג את הפחד הכמוס והמרתיע ואת האימה האינסופית המופנים אל מה שמעבר . האהבה והמוות , הכמיהה והאימה , הלבלוב והדעיכה , מרותקים אל מעבר לבשר ולדם . נגועים בגעגועים אל הנצחי ובדחף לפענח את חידת הקיום , הם מדלגים מעל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא