|
|
עמוד:
גוזמאות ערביות , כדורים שורקים באוויר ושכן שנפל בקרב עמוס גלבוע נזכר בימי ילדותו בקריית חיים , בצל מלחמת העצמאות עמוס גלבוע | תא " ל ( דימ ' ) , רח " ט מחקר באמ " ן לשעבר הסיפור שלי אשתף אתכם בזיכרונות ילדות שלי ממלחמת העצמאות . ילד קטן הייתי , בקרית חיים , אבא לא היה בבית , רק אימא . אחים גדולים לא היו , להבדיל ממרבית בני כיתתי . אלה זיכרונות מעצבים , וככל שהם רחוקים , ועמומים משהו , כך הם בוהקים מול עיני בתמונות חדות , כאש תמיד . זיכרון ראשון שעת אחר הצהריים . אני משחק בחצר החולית ליד עץ הפונציאנה . פתאום אני שומע קול רעם אדיר . מרחוק , אי שם מכיוון קריית מוצקין הצפונית , עשן שחור מיתמר לשמיים . אני קופא במקום , הרעם נמשך . מה זה ? לא פחדתי כי זה היה רחוק . אמי הגיחה מהבית ותפסה אותי . הרמתי כלפיה מבט שואל , אך היא חיבקה אותי חזק יותר . לימים הבנתי את שקרה : שיירת תחמושת גדולה באה מלבנון , ופניה לערביי חיפה הנלחמים נגדנו . היא עצרה בעכו , העיר הערבית הגדולה , ומשם המשיכה בכביש הראשי לעבר חיפה . זה נודע להגנה , ועל הכביש בין קריית ביאליק לקריית מוצקין הונח לה מארב ומחסום . בחילופי האש התפוצצה משאית תחמושת אחת , שגרמה לשאר מכוניות השיירה להתפוצץ . עברו שנים ובזמן לימודיי באוניברסיטה העברית , בחוג לערבית , קראתי ספר של אחד ממפקדי חיפה הערבים , משהו בנוסח " זיכרונות לוחם " . הוא נלווה לשיירה וניצל . והוא מספר כיצד מעוצמת הפיצוצים הוא עף מהמשאית במהירות מסחררת , ונפל על שקי קמח שהיו בקרון רכבת שעברה באותו זמן בדיוק מעכו לחיפה . פרט חשוב : המרחק בין הכביש הראשי , שבו התפוצצה השיירה , לבין פסי הרכבת , הוא יותר מקילומטר . כך התוודעתי לראשונה לגוזמאות הערביות , לפנטזיות שבסיפורים שלהם על המציאות . למזלי הכרתי היטב את השטח והבנתי את גודל הפנטזיה , אך מה יעשה הקורא התמים שאינו מכיר את השטח , וחושב שמדובר במטרים ספורים בין הכביש לפסי הרכבת ? זיכרון שני בבית השכן התגוררה משפחת צייכנר . מרים , אישה צעירה ויפה למראה , וישראל , ולהם בת קטנה . ישראל היה נמוך קומה , כך ראיתי כילד , אך כולו מוצק , שרירי , ידיים גדולות . והוא היה טייח , מקצוע מכובד , פועלי . והנה , באחד הערבים , ואנחנו משחקים בלורות ( ג ' ולות ) לא הרחק מביתו , נשמעת זעקה ארוכה , מצמררת . ראיתי את אמי ודבורה השכנה אצות רצות לבית צייכנר . מה קרה ? המשכנו לשחק . בערב אמי סיפרה לי , בהיסוס , בבכי : " ישראל נהרג . הערבים הרגו אותו " . לא האמנתי , לא הייתי יכול להאמין : איך זה יכולים להרוג את ישראל , החזק כל כך ? לא קלטתי איך כדור קטן יכול להרוג אדם כל כך חזק . לימים למדתי שנהרג בקרב בביריה שליד צפת . קריית חיים ידעה את השכול בהיקפים מדהימים במלחמת העצמאות . למעלה מ 100 - מבניה נהרגו בכל רחבי הארץ . דומני שביחס לגודל האוכלוסייה , קריית חיים של אותם ימים שילמה את המחיר היקר ביותר של השגת העצמאות . כמה מבני כיתתי איבדו את אחיהם הגדולים . זיכרון שלישי חשכה . אני ואמי עומדים בחצר , אבא אי שם . אנחנו מביטים על חיפה . כל השמיים מעליה מלאים בשבילים זוהרים . " אלה כדורים " , אומרת לי אמי . " מי יורה על מי ? " , אני שואל . " הערבים עלינו ואנחנו עליהם " , היא עונה לי בדאגה . מי ינצח ? שכבתי לישון , ובבוקר רצתי עם כולם לשפת הים . כל המפרץ היה מלא בספינות של ערביי חיפה הבורחים , רובם לעכו . ואיך ידעתי שגם עכו נכבשה ? דודי הביא לנו כורסה יפה והעמידה במרפסת . מהיכן השיג אותה ? הוריי לא רצו להגיד לי . התביישו . חברי למשחקים ידעו לספר לי : " כולם טסו לעכו וסחבו מהבתים הריקים של הערבים מה שיכלו " . המילה " ביזה " עוד לא הייתה מוכרת לנו . חלפו שנים , גדלנו . אנחנו כבר בבית הספר התיכון , ואז משתנה נוף המורים שלנו . באים מורים צעירים , בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים , כולם לחמו במלחמת העצמאות , אחד מהם צלע מפגיעת כדור ברגל . בלט בהם שרגא הר גיל . בן למשפחה יקית מקריית ביאליק , שלחם בקרב הדמים המפורסם ליד תרשיחא . בקרב זה כוחות בהובלת פאוזי קאוקג ' י וערביי תרשיחא הביסו את כוחותינו מחטיבת כרמלי , שהשאירו פצועים בשדה הקרב . השיחות עמו היו רוויות תרבות ואפופות אווירת השעות הקשות של מלחמת העצמאות . והיו כל כך הרבה שעות כאלה , חלקן הגדול בלחימה נגד ערביי " פלסטינה" שנעזרו ב " צבא ההצלה " של מתנדבים ממדינות ערב בהנהגת קאוקג ' י . אנחנו מדברים רבות על " שבע מדינות ערב " שהתנפלו עלינו לכלותינו לאחר הכרזת המדינה ב 14 - מאי , אך שוכחים : במרץ , 1948 אחרי כמה חודשי לחימה עם ערבי " פלסטינה " , והכישלון המהדהד של שיטת השיירות לישובים הנצורים ולירושלים – היינו כמעט על סף הפסד . הכותב בשנות ילדותו . המילה " ביזה " עוד לא הייתה מוכרת לנו
|
|