|
|
עמוד:13
אולי תאמרו שדי היה לנו בהיכרות של ארבעה שבועות משום שחלקנו דברים משותפים , אבל ההפך הוא הנכון . קשה לדמיין בני זוג שונים כל כך זה מזה . אני גדלתי בבית בורגני ; אבי היה תעשיין ציוני כללי , ואמי שמעה את ז ' בוטינסקי נואם ונשבתה מיד בקסמו . כדי להבהיר עד כמה הייתה משפחתי רחוקה ממעמד הפועלים אתוודה שעד יום מותם של הוריי הם לא הצליחו — כמוני באותה עת — להבחין בין ההסתדרות כארגון עובדים ובין מפא " י כמפלגה פוליטית . אני הייתי מה שנקרא " ילדה טובה ירושלים " . למדתי בבית ספר עממי ואחר כך בגימנסיה . בתום לימודיי בבית הספר התיכון נסעתי ללמוד עיצוב בפריז ואחר כך רכשתי השכלה במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים . בת שמונה עשרה הייתי באותן שנים , כשבתל אביב בקושי היו מכוניות פרטיות , ולי כבר הייתה מכונית משלי . גדעון , לעומת זאת , נדד עם משפחתו מעיר לעיר , מגבול לגבול , ממלחמה למלחמה , עבד ופרנס את אמו הגרושה ואת אחיו הקטן מאז היה בן ארבע עשרה ולמד לימודי ערב בצורה לא מסודרת . העם והמולדת היו בעבורו חזות הכול , ומעמד הפועלים ובעיותיו — מרכז הווייתו . הוא היה בעל מודעות פוליטית עמוקה , נמנה עם צעירי מפא " י והתפרנס מעבודה בהסתדרות בתפקיד מזכיר מועצת פועלי באר שבע . על אף השוני והיעדר התשתית המשותפת , נדלק ניצוץ האהבה בינינו והיה ללהבה . ב , 1955 לפני שנישאנו , הצגתי את גדעון לפני סבי אבא נאמן . במפגש אמרתי לסבי : " זיידע ( כך קראנו לו ) , גדעון עובד בבאר שבע , ואחרי החתונה אני מצטרפת אליו . נגור בבאר שבע " . הוא חייך ואמר לנו בעברית המיוחדת שלו בניגון האשכנזי הכבד האופייני לו : " אני בוניתי את תל אביב ואתם תבנו את באר שבע " . במילים אלו סימן לנו סבי שהוא שמח שאנחנו ממשיכים בדרך הראשונים . מגורינו בעיר האבות בשנים 1970 – 1955 הולידו אוסף של מעשיות מרתקות מחיינו בקרב העולים החדשים , הראויים למעשה להיקרא החלוצים החדשים . זכיתי לראות איך יום אחר יום השממה הופכת לנווה מדבר , איך עוד בית נבנה , עוד שכונה נוספת , עוד מפעל נחנך ועוד מוסד ציבורי נפתח . הייתי עדה למימושו של קיבוץ הגלויות והייתי
|
|