|
|
עמוד:6
של הפרט , בשל שימור כוח עודף בידי המדינה . כך לדוגמה , למי שמבקשים להצטרף למסלול התמורות אין שום יכולת אפילו להשמיע את עמדתם בדבר מיקום וטיב הקרקע שתינתן להם , לא כל שכן לבקש כי בהליכי היישוב מחדש תישמר קהילת המגורים הקיימת שלהם ( על קשרי המשפחה שלה ) . הבוחרים במסלול התמורות אינם יכולים לחזור בהם , אף שאין התובעים יודעים מראש מה יינתן להם . כמו כן הצעת החוק מענישה שותפים בחלקה על התנהגות חבריהם — אם שניים שותפים בחלקה , ואחד מהם ביקש שלא להצטרף למסלול התמורות , התמורה הקרקעית של חברו עשויה להיפגע . לבסוף , ההצעה קובעת כי בתום תקופת ההסדרה יימחו למעשה כל תביעות הבעלות שלא הוסדרו , אם התובעים לא הודיעו על בחירתם ( במסלול התמורות או במסלול ההסדר בבית המשפט ) , אף שהמדובר בתביעות שהוגשו לפני למעלה משלושים שנה , ומחובתה לפי דין של המדינה להביאן לבירור שיפוטי במקרה של מחלוקת . נדמה על כן שההצעה מבוססת על חשש מפני השתלטות בדואית על קרקעות הנגב , ועקב חשש זה היא מאמצת כלים וסמכויות חריגים בקשיחותם . ואולם מדובר בחשש מופרז ביותר . כך למשל , הקרקעות שבמחלוקת שטרם הוסדרו מחזיקות פחות מ – % 2 בלבד משטח מדינת ישראל ופחות מ – % 3 משטח הנגב . מעל לשני שלישים מתביעות הבדואים כבר הוכרעו לטובת המדינה . הואיל וכך מוטב היה לו המהלך האחרון לפתרון המחלוקות הקרקעיות המעטות יחסית שעוד נותרו היה אימוץ הסדר המבטיח שימור מקיף ככל הניתן של קהילות המגורים הקיימות של הבדואים , ככל שאין מניעה סביבתית או לאומית לכך ; המעניק תמריצים משמעותיים למבקשים להצטרף מרצון למסלולי פשרה ; ומנגד , המקיים את הזכויות הדיוניות שאזרחי הנגב הבדואים זכאים להן . תכנית שכזו יכולה הייתה לקדם את חיבורם של הבדואים למדינת ישראל . התכנית המוצעת בהצעת החוק , לעומת זאת , עלולה דווקא להביא להחרפת ניכורם וניתוקם של הבדואים בנגב .
|
|