|
|
עמוד:5
תקציר אחד האתגרים הגדולים העומדים לפני הכנסת ה – 19 הוא ההכרעה בעתידה של הצעת החוק הממשלתית להסדרת התיישבות בדואים בנגב , שאושרה בקריאה ראשונה בסיומה של הצבעה סוערת . ההצעה מבקשת לכונן פתרון מסוג אחת ולתמיד לסכסוך הקרקעות בין המדינה למיעוט הבדואי , ובפרט בעניינה של הפזורה הבדואית , המורכבת מעשרות כפרים " בלתי מוכרים " , ובהם כ – 90 , 000 תושבים . הצעת החוק מבקשת לחייב את הבדואים שתביעת הבעלות שלהם טרם התבררה לבחור , בתוך פרק זמן קצר , בין קבלת תמורה בכסף ובקרקע , בזיקה מוגבלת לתביעה המקורית ( מסלול התמורות ) , לבין מיצוי טענותיהם בבית המשפט . נוסף על כך כוללת ההצעה מתן אפשרות לכל בדואי בנגב שאין לו מגרש מגורים לקבל מגרש בתמורה לפינוי הקרקע שהוא מחזיק . בתום חלון החסד לקבלת מגרשים ותמורות תוסמך המדינה לבצע פינוי קרקע ומבנים בהליכים מקוצרים , ותביעות שלא התבררו — יתבטלו . החקיקה החדשה טומנת בחובה הזדמנות יקרת ערך לפתיחת דף חדש ביחסים בין הבדואים למדינה , שיתבסס על הבטחת תנאי קיום מינימליים וכיבוד הדדי — של שלטון החוק מזה ושל כבוד האדם מזה . אך האם ההצעה שמונחת לפני הכנסת עומדת בציפיות אלו ? ניתוח מקיף של ההסדרים המשפטיים המורכבים שבהצעת החוק , כפי שמוצג במחקר זה , מעלה כי ההצעה נכשלת במשימתה . בבחינת פרטי ההצעה מתבררת תמונה קשה של שלילה עקבית של זכויות דיוניות אשר הן בגדר נורמה מקובלת בישראל . כך למשל , מקובל כי כאשר המדינה מבקשת לפנות מקרקעין בחלוף זמן ( 36 חודשים ) ממועד הפלישה , עליה לפנות לבית המשפט בעניין כל פלישה ופלישה לשם מתן זכות טיעון למחזיקים . הצעת החוק , לעומת זאת , מעניקה למדינה את הכוח לבצע פינוי גורף של מחזיקים , אף אם הם מחזיקים בקרקע עשרות שנים , ללא משפט וללא מתן אפשרות לעכב את הליכי הפינוי באמצעות צו שיפוטי ( אלא בעילות מצומצמות המוגדרות בהצעת החוק ) . יתר על כן , ההצעה פוגעת בהסדריה בזכותו ובכבודו
|
|