מות בלעם

עמוד:12

הנרטיבי שבמקור : ״מהו ׳על חלליהם׳ ? – שהיה שקול כנגד כל חלליהם ; דבר אחר : [ ... ] מה חלליהם אין בהן ממש אף הוא אין בו ממש [ ... ] דבר אחר [ ... ] מלמד שנתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קיפחוהו״ ( . ( N הממשות נתפשת כמשויכת רק לעולם הלגיטימי של התורה והשאר בטל . אולם אין בכך כדי לומר ש׳הבלתי ממשי׳ נטול סכנה . בכוחו להרע וכוחותיו שקולים כנגד כוחם של עשרים וארבעה אלף מישראל שנהרגו בעצתו הרעה . מספר זה הוא טיפולוגי ומבטא ריבוי מופלג של הכפלת התריסר , שהוא כשלעצמו ביטוי של שלמות לאומית שבטית ( שנים עשר השבטים ) , קוסמית ( שנים עשר המזלות , הירחים ) וההכפלה באלף שהיא ביטוי קבוע להעצמה . גם אם הטומאה נתפשת ככוח של עולמות תחתונים ונחותה ביחס לקדושה הצרופה , מיוחס לה כוח על אנושי , שכדי לנצחו יש להעמיד מולו כוח שווה ערך מעולם הקדושה . גרסת הירושלמי ( 1 * ) הייתה לגרעין נרטיבי שיסמן לעתיד את אופק ההתפתחות של גרסאות התימה ׳מות בלעם׳ . בספרות חז״ל נעשה בלעם לאבטיפוס של רשע נחבא ומאחז עיניים , המחטיא את הרבים ומתנכל לעם ה׳ . בגרסה הפרגמנטרית המקבילה בבבלי ( סנהדרין קה ע״א ) , שאינה מתפתחת לכלל סיפור עלילה ועל כן לא נכללה ברשימת הגרסאות , מתוארת הגנאלוגיה של בלעם , בדרשה שמזהה בין בעור , אביו , לבין לבן הארמי וכושן רשעתים . צמודה לה דרשה קצרה אחרת ( שם קו ע״ב ) המתארת את מות בלעם : ״׳הרגו בני ישראל [ בחרב ] אל חלליהם׳ ( יהושע יג , כב ) – אמר רב : שקיימו בו ארבע מיתות – סקילה ושריפה הרג וחנק״ . בגרסה זו מתפתח דיון בשאלת גילו של בלעם במותו , ובו נמסרת עדותו של ׳ההוא מינא׳ ( אותו מין , כופר ) לפיה פנחס הוא שהרג את בלעם : ״לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה ׳בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה׳״ [ בעצמי ראיתי את פנקסו של בלעם והיה כתוב בו ׳בן שלושים ושלוש שנים בלעם החיגר כשהרגו פנחס הליסטים׳ ] . בלעם הוא צאצא למחנה עוין של העם ( לבן ) ולאויבי האמונה ( מן המינים ) , הרואים בפנחס ׳ליסטים׳ . גרסת מדרש ילמדנו ( 2 * ) נדפסה בתוך ספר הליקוטים מאת אליעזר הלוי גרינהוט בשנת . 1900 בחיבור זה ביקש גרינהוט לשחזר את מדרש ילמדנו הארץ ישראלי האבוד מתוך מובאות רבות שלו , שאותן ליקט מן הספרות הימי ביניימית . מועד עריכתם של קטעים אלה אינו אחיד , ואינו מוקדם למאה השביעית . בגרסה זו מתואר הריחוף המאגי של בלעם ( F ) בלשון הרומז לעליית משה השמימה : ״עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפורש״ ( פב ע״א ) . הרמיזה הן למתן תורה והן למלחמת עמלק , היא כהפניה לאותו סוג של מאבק בין כוחה של קדושת התורה ( משה ) לבין שונאי ישראל המייצגים את הצד שכנגד ( עמלק ) . בשני המקרים הפעולה של הנביא או הכהן הקדוש ( משה או פנחס ) מבטלת את כוחה של המזימה הטמאה ( עמלק או בלעם ) .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא