מבוא: מחוזות הזיכרון של מיכאל פייגה דוד אוחנה

עמוד:10

לדבריו , מקומו החדש של הזיכרון בחיינו הוא תוצאה של שתי התפתחויות : האחת , ' האצת ההיסטוריה ' , שאין בה יותר התפתחות אטית של אירועים אלא שינויים מהירים המחייבים הסתגלות לעידן של אי ודאות . האחרת , יכולתנו להבנות מחדש את יחסנו לעבר . מה שאנו מכנים היום ' זיכרון ' — הבנייה מחדש של אירועי העבר – הוא מה שנקרא בעבר ' היסטוריה ' . לשינוי הזה במעמד הזיכרון שתי משמעויות : ראשית , השימוש בעבר לטובת הצדקת מהלכים חברתיים ופוליטיים התגבר באופן דרמטי בחברה ובפוליטיקה ; שנית , חל פיחות במעמד ההיסטוריון כבעל המונופול על העבר : בעולם שמדברים בו על ' היסטוריה קולקטיבית ' ו ’ זיכרונות אישיים ' עומדים עתה לצדו השופט , העד , התקשורת והמחוקק – ואפשר להוסיף , גם הסוציולוג . קריאה במחקריו של פייגה חושפת תופעה דומה בישראל , שגם בה מתקיים מתאם בין הזיכרון הדינמי של הקולקטיב הישראלי המתהווה ובין הזהות הלאומית המתרקמת . על כל חוקר נשאלת שאלה קריטית : האם את התופעות הנצפות , מקרי הבוחן והמחקרים הייחודיים מאירות , כל מקרה לגופו , אלומות האור הבודדות של פנס הכיס של החוקר , או שמא אורו הגדול של מגדלור התאוריה המקיפה הוא הצובע את מבטו של החוקר ואת מסקנותיו ? פייגה היה רחוק מרחק רב מאותו חוקר אשר מניח תאוריה חובקת עולם המבקשת לצבוע את התופעות הסוציולוגיות כולן – ובהן את ה ’ פרויקט ' הישראלי הסבוך בסתירותיו – רק בגון אורו של מגדלור הנחת היסוד המוקדמת שלו . העולם האנושי היה עבורו באמת ובתמים עולם ומלואו , שלא הסתכם בחלוקות בינריות של מדכאים ומדוכאים , מעבידים ופועלים , כובשים ונכבשים , אשכנזים ומזרחים , גברים ונשים . אישיותו החמה והנעימה ובשל כך הבטוחה בעצמה , העניקה מבט אמפתי ל condition — humain למצב האנושי . ועם זאת , נועם הליכותיו לא צריך להטעות את הקורא : מאחורי כל זה הסתתר מבט מפוכח וביקורתי , רגיש ומעמיק , החושף ערים סמויות מן העין : חלומות גאולה וחפירות שורשים , חרדות ותקוות , ישראל ממשית וישראל מדומיינת . הקורא את כתיבתו של פייגה באחת , כממעוף הציפור , נוכח שוב לדעת שדברים שרואים משם לא רואים מכאן : נפרשת לו לקורא יריעה רחבת אופק של זהותם המתרקמת של הישראלים : של אופני הזיכרון המשתנים – הצפירה והאנדרטה , ההנצחה והריטואל , הטקס והעלייה לרגל – שבאמצעותם הם זוכרים ומנציחים את עצמם ; של תפיסות הזמן הארוך של גוש אמונים והזמן הקצר של שלום עכשיו ; המרחב הגדול של המתנחלים והמרחב הקטן של החילונים ; ושל המיתוסים המכוננים את חייהם ואת מותם . פייגה חתר במחקריו לברר את המקום האידאלי והמיתי שחבוי ב ’ מקום הישראלי ' הממשי , לבחון לעומק את גלגולי הדיאלקטיקה של ישראל הממשית ושל ישראל המדומיינת . הוא ביקש

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא