פתח דבר

עמוד:10

על רקע הרי ירושלים בסמוך לכנסת ישראל או בסמוך לכיפת הסלע , וכך נוצר עיוות פרופורציות : בית המקדש המיניאטורי הופך למבנה מונומנטלי , המהווה אלטרנטיבה מוחשית למסגד אלאקצא ולכיפת הזהב . במקומותיהם החדשים הם מתפקדים ככלי דמגוגי - רטורי ולוקחים חלק במודע או בעקיפין במאבק התודעתי והפיזי של קבוצות יהודיות פונדמנטליסטיות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית ולבניית בית המקדש השלישי . מאמרה של מרב מאק , דמיון זיכרון ופנטזיה , מלמד כי ההיסטוריה רצופה בפנטזיות שבהן בית המקדש וכיפת הסלע מוחלפים זה בזה . במאמר , העובר בכמה תחנות בהיסטוריה של כיפת הסלע היא פוערת סדקים בסיפור ההיסטורי ומצביעה על פערים המגיעים לפעמים עד כדי אבסורד בין הנראה לכתוב ובין הקיים למדומיין . לדבריה , בדיוק כמו שהעיר ואתריה היו מושא השראה למבקרים בה והציתו את דמיונם , כך גם הדמיון , החזיונות והתשוקות של המבקרים בעיר היו השראה לעיצובה מחדש שוב ושוב לאורך ההיסטוריה . בכך , לדבריה ניתן לדמות את ירושלים לפלימפססט , כתב יד ישן שהדיו נמחק ממנו ונכתב עליו ספר חדש . במציאות זו של חוסר יכולת לייצב נרטיב היסטורי לכיד בכל הנוגע לירושלים , דור גז מחבר במאמרו מאוריינטליזם למיליטריזם – ייצוגי כיפת הסלע בצילום בין שתי המצאות , האחת מתחום הסמיוטיקה והשנייה מתחום הטכנולוגיה . גז מראה כי המצאתה של ארץ הקודש מחדש התרחשה בד בבד עם המצאת הצילום . כשהוא מנתח את ההבדלים בין אופני הייצוג השונים של ארץ הקודש / ארץ ישראל עומד גז על שלבים שונים בהיסטוריה של ייצוגי הנוף המקומי בצילום : השלב האוריינטלי , השלב המיליטריסטי והשלב התיירותי . שלא כמו העמדה שהציג מוחמד ג ' באלי , לדבריו כניסת התיירים למתחם מסגד אלאקצא וכיפת הסלע לאחר 1967 עיקרה את ערכם הפולחני והאסטרטגי . בדומה לתצלומים של מונומנטים תיירותיים באירופה , מקדשים בהודו או שמורות טבע , הם נתפסו כתערוכה . על ידי השוואה בין הפוטומונטאז ' של הרצל והקיסר הגרמני בעת ביקורו בירושלים , שזכה למעמד איקוני בהיסטוריוגרפיה המקומית , לבין תצלום הקיסר בביקורו בכיפת הסלע מלווה באנשי דת מוסלמים , שנשכח בארכיון הציוני , מדגים גז כיצד מחקר צילום השוואתי יכול לערער על מוסכמות קולקטיביות ביחס להיסטוריה המקומית , ומראה כי מה שהופך דימוי לאיקוני או משכיח דימוי מן התודעה מושפע מאינטרסים של מי שמחזיקים בבעלות על התצלום . במאמרה של הגר אופיר , אני רואה אותה ולא רואה לא הר ולא בית , שאלת הבעלות על התצלום הופכת מרכזית . הכותבת מבקשת לשקם כאן את הקשר בינה לבין נערה פלסטינית מרמאללה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא