|
|
עמוד:9
בפרק השנים עשר שרון עזריה עוסקת ברגשותיהם של פרחי הוראה ומשתלמים שעלו בשיעור בקורס ושמו “ הכיתה הדואגת״ . במפגשים העלו הסטודנטים ביומנם תחושות שחוו במהלך השיעור במכללה . בין היתר חשו פרחי ההוראה רגשות לא נעימים , בעיקר כעס , כלפי עמיתיהם במהלך ההתנסות המעשית , אך כמעט לא כלפי התלמידים . בקורס נקרתה לפרחי ההוראה ההזדמנות לשקף לעצמם את ההתנהגויות שהובילו לרגשותיהם הלא נעימים . הרפלקציה הרחיבה את הבנתם בנוגע למה הביא לידי תגובותיהם השליליות ומכאן לידי תובנות מרתקות על תפקיד המורה . כפועל יוצא התנסו פרחי ההוראה בהתנהגויות חדשות ובאמפתיה כלפי עמיתיהם והתלמידים . בפרק האחרון היילי רוזנבלום מציגה את תכנית “ מעגלי הלב״ שפותחה בשנים שבהן החל הממד הרגשי לשמש מוקד לעניין ולמחקר בתחום הכשרת המורים . במאמרה היא מבררת כיצד השפיעה ההשתתפות בתכנית על ההתפתחות האישית והמקצועית של המורים ופרחי ההוראה שלמדו בה , ומציגה קשר מעניין בין תכנית זו ובין פיתוח מודעות רגשית רחבת היקף . אפילוג שמציג ארבע תובנות שעולות מהפרקים , חותם את הספר . יזהר אופלטקה
|
|