|
|
עמוד:12
חרדית אך לא להיבחר ; כי היא אצבע אוטומטית ; כי קולה מושתק ויכול לבוא לידי ביטוי רק באמצעות מתווכים גברים ; כי יש לה רק חובת הצבעה אך לא זכות לייצוג " . " ושאינן נראות " , רואה אור בתקופה שבה נראה כי מערכת היחסים בין נשים למרחב הציבורי זוכה לעדנה ; תופעות כמו הטרדה ותקיפה מינית בהקשרים תעסוקתיים זוכות להכרה רחבה – קמפיין metoo + מתפשט בצפון הגלובאלי , והנושא עולה תדיר על סדר היום הציבורי . יתר על כן , בימים שבהם נכתבות שורות אלו , מונתה שופטת חרדית ראשונה בישראל , שנה לאחר שמונתה שופטת חרדית בארצות הברית . נראה כי מיצובן של נשים במרחב הציבורי – כולל אלו מ " המגזר " , כפי שממשיכים להתייחס לחברה החרדית במדיה – מעולם לא היה טוב יותר . אבל מה קורה כאשר הציבור מסרב לשמש כעד למציאות שנשים תובעות לחשוף ? או כאשר הפרהסיה אינה מתפקדת כפרהסיה , ואינה נענית לנורמות העדות , ההכרה , האחריות ? " ושאינן נראות" עוסק בתשוקה הפמיניסטית למרחב הציבורי , במרשמים לאיך להיות פמיניסטית בציבור , ובהימנעות או סירוב של הציבור הרחב לשמש כעד לסיפורי דיכוי של נשים בחברה הישראלית . נוסף על כך מתאר הספר מה קורה כאשר נשים מתכנסות יחד כפרהסיה , כציבור , וליתר דיוק – כציבור מתנגד . ציבור מתנגד , כשמו כן הוא , זהו ציבור המבקש להרחיב את המרחב השיחני , להפיץ רעיונות החותרים תחת מה שנתפס כ " טבעי" או " נורמאלי " , לשנות עמדות רווחות , ובכך להשפיע על המציאות ולהיטיב את מצבו . אלא שעבור נשים , ובעיקר נשים התופסות עמדות מיעוט הן כנשים והן כחרדיות בחברה הישראלית , עצם ההשתתפות בציבור מתנגד מסמנת בחריפות את עמדת הנחיתות והפגיעות שאליה הן חשופות . במילים אחרות – עצם ההתנגדות לסדר הקיים , הכפירה בנורמות המקובלות , והתביעה לשינוי שאינו רק סמלי אלא בא לידי ביטוי במוסדות החברתיים של קהילתן , מסמנת את חברות הקבוצה בסימון חברתי סטיגמטי . סימון זה עלול לשעתק את נחיתות הדוברות , לשכך את הדחף לעדות ולאמירת אמת בציבור , ולחתור תחת שייכותן . ספר זה מתאר את התהוותו של ציבור מתנגד שפעולותיו , האמת עליה הוא מצביע , הופכת אותו לפגיע , על אחת כמה וכמה משום ש "לא
|
|