|
|
עמוד:12
הכתבים של העידן הזה ( בעיקר הפירושים לשולחן ערוך ) , מחבריהם , פרטי חייהם והסוגיות המשפטיות ההלכתיות שנסבו עליהם חיבורים אלה הוא חללו של ׳הדמיון הסכולסטי׳ שעגנון הביאו מאוצר הספרים של עיירת הולדתו בוטשאטש וממנו ייסד את הייצוגים של העולם הבדיוני שלו . הציות לקול האוטוריטטיבי הזה מצטלצל כבר ביצירת הנעורים שלו , מן האפיטפים ( כיתוב על גבי מצבה ) המחורזים שאותם הציב בראשי הפרקים של הסיפור ׳והיה העקוב למישור׳ . את צורת ההיענות המצייתת הזאת ביקשתי לתאר בכרך הראשון של מחשבות על עגנון בקריאת הנובלה המפותלת ׳המבקשים להם רב , או ברוח המושל׳ שבקובץ עיר ומלואה . יצירה זו היא העבודה הספרותית המפורטת והמובהקת ביותר של עגנון לגבי גלגולה של הסמכות הזאת ומסירתה הקדושה מדור לדור באמצעות קהילת הלומדים של הטקסטים שלה , סוגיה שאליה אני שב מהיבט אחר במחשבה הראשונה שבכרך זה , המוקדשת לרומן הכנסת כלה . מהו הסובייקט הכותב של עגנון שנמסר באופן טוטלי כל כך לריבונות הזאת ? ׳כתיבה׳ – כל כתיבה ! – היא ציות לצו שהוא מעשה בלתי טבעי – אולי הבלתי טבעי ביותר – שהאדם מבצע באמצעות גופו . היא דיסציפלינה במובן המידי ביותר שאפשר להעניק למונח זה . לצייתנות של עגנון למשימת הכתיבה הגיב גרשם שלום כשהעיד על משמעת העבודה המרשימה של עגנון כסופר , אשר אותה קלט כבר בימי גרמניה המוקדמים , כשהבחין כיצד היא מכניעה חלקים פרסונליים של אישיותו ו׳מכריחה׳ אותו להביא אל דוכן הכתיבה רק את החלקים ׳המצווים׳ שבו . בפעולת הציות הזאת הושעו בעת הכתיבה חטיבות נפשיות נרקיסיסטיות , ביוגרפיות ופסיכולוגיות כדי לרווח מקום לדמיון הלמדני והאינטלקטואלי שנושאת הנפש כמשא של זיכרון קולקטיבי שהנחילה לה קהילתה . אך כלום אין המאמץ העצום של ההשעיה מעיד על אובססיה ייחודית לסובייקט הכותב עצמו ? זוהי כמדומה התמה שעגנון תיאר לראשונה בספרות העברית ב׳אגדת הסופר׳ , והיא מציבה אותו כתופעה בודדת , חד פעמית , מול כל הסופרים והמשוררים הביאליקאיים בני דור התחייה והדור שלאחריו , הסופרים בני זמנו , שתיארו את הדרמה של הכתיבה כאקט פרסונלי של הענקת משמעות ל׳עצמי׳ שלהם . הביוגרפיה של עגנון היא לכתחילה סכולסטית , והעצמי הכותב מנסה לחמוק מצלה הפסיכולוגי והפרסונלי , היבט שניכר כבר בתיאור ימי ינקותו בסיפור ׳הש״ס של בית זקני ז״ל׳ . המחשבות בכרך זה של חיבורי מבקשות אפוא לצרף את חלקי ׳הסובייקט הכותב׳ של עגנון זה לזה , כשהצד המכריע בכולם הוא תכניו של הדמיון הסכולסטי האגור בספריית התודעה עצומת הממדים שלו . כדוגמה לכך ביקשתי להראות בקריאת הרומן הכנסת כלה כי בלא תיאור אפרט זה מתפוררת תמונת הסובייקט של גיבור הרומן לכדי שורה נטולת פשר של פרגמנטים משורשרים זה אחר זה . לפרש את עגנון משמעו להעמיד את נוסחת הסדר שהוא עצמו גילה בספריותיו הסמויות ,
|
|