|
|
עמוד:7
מבוא דרכי הגידול של ילדים וחינוכם נקבעים על ידי המערכת החברתית תרבותית של כל קבוצה אנושית . ערכים , אידיאולוגיות ותפיסות תרבותיות מנחות ממשלות , הורים ומחנכים בהגדרת מטרות החינוך ודרכי החינוך של הדור הצעיר שלהם . החברה המערבית מציבה את החינוך לאור הערכים ההומניסטיים והדמוקרטיים כמטרה וכדרך נאותה לגידול וחינוך אזרחיה העתידיים . בנוסף , היא מקדשת את השינוי וההתפתחות לאור המחקר המדעי ולכן היא מעודדת גם את המחקר התיאורטי על דרכי הגידול והחינוך של הילדים בהתאם למטרותיה . תפיסה תרבותית זו היא גם נחלתה של החברה הישראלית ובכלל זה של רוב העוסקים בהכשרת אנשי חינוך , מורים וגננות בארץ . הכשרת עובדי החינוך בארץ נשענת על שתי רגלים פדגוגיות : " רגל " אחת כוללת את הלימודים התיאורטיים המכונים " לימודי חינוך " והשנייה מתבססת על התנסות מעשית בבתי הספר וגני הילדים המלווה ב "הדרכה פדגוגית " . שני תהליכים אלו מתקיימים לצד לימודים עיוניים בתחומי דעת הנתפסים כחשובים למאגר הידע של המורים בפרט ובהקשר של החברה הישראלית במיוחד . מבנה זה מבוסס על ההנחה הגורסת כי כשם שלא ניתן להכשיר עובדי חינוך באופן תיאורטי בלבד , לא ניתן להתייחס אל הוראה כאל מיומנות הנלמדת רק מתוך התנסות בשדה . על פי דגם הכשרה זה , במצב אידיאלי מתקיימת מערכת סימביוטית של היזון חוזר בין התיאוריה לשדה , בין לימודי החינוך להדרכה הפדגוגית . אולם בפועל לא אחת נשמעות תלונות מצד מרצים או מרצות לחינוך , מדריכים ומדריכות פדגוגיות והסטודנטים או הסטודנטיות על קשר לקוי , לעיתים קצר או אפילו נתק בין השניים . טיב הקשר שבין התיאוריה למעשה החינוכי הוא , אם כן , אחת הסוגיות המרכזיות
|
|