|
עמוד:10
ממשפחת אמי ניצלו , מלבדה , שתי אחיות : האחת היגרה לפלשתינה באופן בלתי חוקי בסוף שנות השלושים . השנייה הלכה בעקבות אמי ובחרה ב " מגפה האדומה " . ידעתי די הרבה על קורותיה של אמי בתקופת המלחמה . מאז שאני זוכרת את עצמי , סיפוריה משם היו חלק מחיי המשפחה שלנו , חלק מתבנית נוף ילדותי . תמיד האזנתי לה בדריכות . בהיותי בת שש עשרה הבנתי את עוצמתם : אמי הייתה בת שש עשרה כשברחה לרוסיה . אמה ואחיותיה נישקו את ידיה והתחננו כי תישאר . הבטיחו שאם תישאר , יתפרו לה חליפת צמר עם צווארון פרווה . היה זה פיתוי גדול לילדה מבית עני , שכל חייה לבשה בגדים ישנים של אחרים , אך למרות זאת ברחה אמי מפולין ב 19 בספטמבר . 1939 קורותיו של אבי מעט יותר מעורפלים , אך סבוכים להפליא . בשנת 1945 הסתיימו נדודיו ברוסיה , כשיחידת הצבא האדום בה שירת נכנסה לפולין . השומר בפתח המחנה שאל אותו ביידיש : " מה אתה עושה כאן ? " והתרחק לסיור סביב הגדר . כך ברח אבי מיחידתו . בבית סוהר ברוסיה נדבק אבי בשחפת , ואותה הביא עמו . אמי הביאה את בדידותה ואת יתמותה . קורותיהם , זיכרונותיהם , פחדיהם , תקוותיהם ואהבתם עיצבו את חיי . את הסקרנות שלי ואת משיכתי העזה לשפה הפולנית ירשתי משניהם . משבגרתי הבנתי כי הגיע הזמן להגשים את חלומי לגור ולעבוד בפולין למשך זמן משמעותי . כתיירת הייתי שם מעל עשר פעמים . אז התנפל עלי נושא המחקר . רציתי לדעת איך התגלגלו חייהם של אזרחי פולין אשר בגיל מבוגר גילו את מוצאם היהודי . לא יכולתי שלא לתהות כיצד היו נראים חיי אילו בחרו הורי את " הדרך האחרת " , אילו הסתירו מפני ומפני סביבתם את מוצאנו היהודי . עם רוב האנשים שהגיעו לראיון אצלי תקשרתי בקלות . די מהר התחלתי לחשוד שהקלות הזאת אינה תוצאה של יכולותיי כמראיינת . ראיתי בה תוצאה של הצורך העצום שלהם לספר את סיפורם למישהו בו נתנו אמון מראש : יהודייה מישראל . בערך מחצית ממרואייני הדגישה בפני שמעולם לא סיפרו את קורותיהם במלואם , לאיש . ביניהם היו כאלה שדבר מוצאם היהודי נודע להם לפני עשרים שנה ויותר – וכאלה שהתוודעו לדבר לפני חודשים מעטים .
|
|