פתח דבר

עמוד:10

ב . ביקורת חזותית בישראל אף שתפקידה של המדינה בהעברת ידע הולך ומצטמצם ולמרות ההשתלטות הברורה של מנגנונים דיגיטליים על שדה הראייה של מרבית הישראליות והישראלים , המחקר החזותי בישראל כפי שהוא משתקף בעשרים ושניים המאמרים בספר זה עסוק בעיקר בבחינה של מנגנונים חזותיים מדינתיים מסורתיים . מנגנוני Low Tech מובהקים אלה , הפועלים באמצעים " פשוטים " לכאורה ונראים לעין , הם שעיצבו וכוננו את המרחב החזותי בישראל . אולם דווקא " פשטותם " היא שהעניקה להם את אותה נראות טבעית ניטרלית ומשכנעת והקשתה עד היום על חשיפתם , כמו גם על הבנתם של מוסדות אלה כמלאכותיים , כאינטרסנטיים וככאלה המנוגדים לסדרים אפשריים אחרים . מחקר של תרבות חזותית בישראל אף מנכיח וחושף את גבולות הדיון של השיח הציבורי במדינה . כך לדוגמה , בניגוד לשיח הציבורי העכשווי בישראל , המעלים את עובדת הכיבוש אפילו בתחומים שבהם הוא המרכיב הקריטי ביותר , כמו הבינוי והנדל " ן , החקלאות , הכלכלה ויוקר המחיה , באסופה הנוכחית , היוצאת לאור ערב ציון חמישים שנות כיבוש ישראלי בשטחי עזה והגדה המערבית , נוכחת עובדת הכיבוש כמעט בכל מאמר ומסה . מרבית הכותבות מנכיחות , בסוג הביקורת שהן מציעות על החיים סביבן כמו גם בסוג הפרקטיקה שהן בוחרות ובנקודות העיוורון שהן חושפות , את ההיבטים הקולוניאליסטיים מודרניסטיים של המעשה הציוני . כמו כן , כפי שעולה ממאמרי הספר , ביקורת חזותית של מנגנוני נראות ציוניים מסורתיים מייצרת קו רציף בין הציונות ובין תנועות אידיאולוגיות אירופיות שבמרכזן פרקטיקות קולוניאליסטיות ואימפריאליסטיות . בעידן שבו האפשרות לביקורת פנימית בישראל הולכת ומצטמצמת ופעולת ההסתרה והכיסוי מגיעה לממדים אנטי דמוקרטיים , עיסוק בתרבות חזותית בישראל מייצר היסטוריה פוטנציאלית ומרחיב את תנאי המבט המקובלים על תופעות ואוביקטים מקומיים , תוך הכרה בכוח השלטוני ובמאמץ המודע הנדרש בכדי לערער עליו . מכאן שתחום לימודי התרבות החזותית בישראל הוא זירת מאבק , וליתר דיוק זירות מרובות של מאבקים , פוליטיים בעיקרם , סביב שאלות של סמכות , כוח ותשוקה להכריע את משמעותם של דימויים חזותיים . כפי שעולה מן המאמרים בספר , מאמציהם של מחקרי תרבות חזותית בישראל כיום מכוונים לכמה מטרות :

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא