|
|
עמוד:11
את תרומתו הייחודית לתרבות . חברה שאינה מכירה בערך האתי של היחיד ומבקשת שלא יפתח טעם אישי ושיקול דעת עצמאי היא חברה שלא תעודד אמנות ולא חינוך לאמנות . חברה זו תעודד מדידה והערכה " אובייקטיבית " של יחידים כדי להתאימם לאינטרסים כלכליים ופוליטיים מידיים . בחברה זו החינוך לא יבקש לעודד חשיבה עצמאית וביקורתית של האדם ( לא ביחס לעצמו ולא ביחס לסביבתו ) , אלא יעסוק בהטמעה של צרכים וערכים מטעם " בעל המאה " . עצם העובדה שמושג ההטמעה הפך לכה דומיננטי בדיון החינוכי היום צריכה להדאיג כל איש חינוך בעל רוח הומניסטית , מפני שהטמעה היא ניגודו של שיקול דעת נבון . היחס לחינוך לאמנות במערכת החינוך הישראלית כיום נתפס כמותרות במקרה הטוב או כחינוך המתאים לכל היותר לילדי הגן או הכיתות הנמוכות , טרם כניסתם למסלול החינוך ה " רציני " . במקרה הרע , רואים בו בזבוז זמן משווע או כגורם המפר את השגרה הלימודית של בית הספר . ליחס זה שותפים קובעי מדיניות החינוך , אנשי חינוך , הורים , חלק גדול מהציבור הרחב ואף התלמידים עצמם , שמטמיעים היטב את יחס חברת המבוגרים לאמנות המונצח בצורה ברורה במערכת שעות הלימוד של התלמידים . החינוך לאמנות איננו מצוי כלל בחינוך התיכוני , אלא במגמות מיוחדות לאמנות , שאינן מצויות בכל תיכון ושנסמכות גם על מימון של ההורים ; הוא מצוי באופנים מקריים בחינוך של חטיבות הביניים , פרי יוזמות מקומיות של מנהלים , מורים או הורים ; והוא מצוי במקרים רבים בחינוך היסודי ( לאור החובה לשלבו ) באופן חובבני ומצומצם מאוד , שאינו בהכרח כפוף לפיקוח מקצועי . מה אומרת תמונת מציאות זו עלינו כאנשי חינוך וכחברה ? הקריאה לשילוב החינוך לאמנות כנדבך בסיסי וחיוני בחינוך לכול היא חלק מקריאה רחבה יותר לראות בחינוך תהליך של התפתחות אישית ואתית ולא תהליך של הכשרה מקצועית , ודאי לא של תעמולה . חברה שאיננה מטילה על מערכת החינוך שלה להיות אחראית להתפתחות האתית של תלמידיה , אלא דורשת שתתאים עצמה לצורכי השוק ( הכלכלי או הפוליטי ) , אל תתפלא שהיא הופכת לחברה מנוונת ( אם לא מנוולת ) מבחינה ערכית , ושום " חינוך לערכים " ( " שינון של ערכים " ) לא
|
|