|
|
עמוד:12
בסיפור החיים האישי שלי . מדי שנה , עם בוא החופש הגדול , החלטתי שכעת אתחיל לכתוב , אבל הדבר לא יצא לפועל . לא הייתי בטוחה שאדע לכתוב ספר , הרי איני סופרת ! לא הייתי בטוחה שהסיפורים שלי יעניינו איזשהו קהל ... ומי אני שאספר את סיפור חיי ? באותה תקופה קיבלתי מחברה כמתנה את הספר " הזכות לכתוב" שכתבה ג ' וליה קמרון , ובו מצאתי מענה להרהורי : " רובנו מנסים לעשות את זה ' נכון ' , אנחנו מנסים להישמע פיקחים . אנחנו מנסים . נקודה . הכתיבה יוצאת הרבה יותר מוצלחת כשאנחנו לא טורחים עליה כל כך הרבה . כשאנו מרשים לעצמנו פשוט לצאת לבלות על הדף , כתיבה היא במידה רבה כמו נהיגה בכביש אספלט מהיר באזור כפרי ביום קיץ חם . יש נקודה מכושפת ורוטטת באופק . אתה מכוון אליה . אתה מגביר את המהירות כדי להגיע לשם ... אתה כותב לקראת זה ... " זו היתה הדחיפה שהייתי זקוקה לה . כך הגעתי למכללה ע " ש דוד ילין בירושלים לקורס " כתיבת סיפורי חיים " בהנחיית ד " ר רחל רוזנר . מסיפור לסיפור גיליתי את הכוח הטמון בי , ויתר על כן - גיליתי עד כמה אני שואבת הנאה מהכתיבה . קמרון מתייחסת גם לחוויה זו : " המוח נהנה מהכתיבה . הוא נהנה מעצם מתן שם לדברים , מתהליכי האסוציאציה וההבחנה . " לאחר שנה של התנסות בקורס , החלטתי לצאת לדרכי ולכתוב את הספר הזה . בשלב ראשון העליתי בזיכרוני את התלמידים שעמם נוצרו הקשרים ההדוקים ביותר , קשרים שהיה בהם הרבה יותר מיחסי מורה ‑ תלמיד . החלטתי שלקראת הכתיבה אפגש עם עשרה מהם , המייצגים תקופות שונות בסיפור חיי המקצועיים , כדי . 2 ג ' וליה קמרון , הזכות לכתוב , כנרת , . 2010 . 3 שם , עמ ' . 21 ‑ 20
|
|