|
|
עמוד:9
הקדמה ושלמי תודה הכול התחיל במרתף של בית קטן ברחוב ג ' ויסי בטורונטו שבקנדה . שם היתה הכיתה הראשונה שלימדתי בה . שמי היה אז איליין - שם לועזי שניתן לי עם היוולדי , שבו קראו לי הורי , בני המשפחה שלי וכל מכ רַ י כל עוד חייתי בגולה . הגעתי לעבודה הזו ללא ריאיון וללא הכשרה רשמית . הכיתה היתה רב - גילית , קצת כמו הכיתה בסדרת הטלוויזיה " בית קטן בערבה " . גם התנאים היו כאלה : לוח מאולתר , שברי גיר , דפים משומשים , עפרונות צבעוניים , כל מיני משחקים ואפילו פעמון שניתן לצלצל בו בתחילת היום ובסופו . הכיתה הפרטית שלי , שלמדו בה ארבעה תלמידים בני שלוש עד שש , נפתחה מדי יום ראשון בבוקר , יום שבו לא מתקיימים לימודים בבית הספר הרגיל . זו היתה כיתה מזדמנת - כשמתאפשר מתכנסים ולומדים , לא רק בימי ראשון אלא גם בחופשות אחרות מבית הספר , ותכננתי את הלימודים בהתאם לכל חג ומועד . ההורים של ילדי השכנים נהנו לשלוח את ילדיהם לביתי לכמה שעות של תעסוקה , ומבחינתי הייתי המורה שלהם לכל דבר ועניין וציפיתי לבואם . הייתי המורה הדגולה השולטת ביד רמה בכל הנעשה . תמיד אני המורה , ותמיד הם התלמידים . לימדתי אותם חשבון , אותיות , שרתי איתם שירים , רקדנו ועשינו יצירות בעבודת יד . כל התלמידים היו ממושמעים , מלבד אחד . סידני קראו לו . אני לא
|
|